AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 11,906
- מעורבות
- 2,930
- נקודות
- 113
פעם שנאתי אופרה.
בעצם, פעם בכלל שנאתי מוסיקה קלאסית: איחס! זה רק ל"יורמים" (או מה שהייה הסלנג אז ל"חנונים" של היום
).
כשהייתי בן 17 חל המהפך: אבא שלי הביא פטיפון: מזוודונת קטנה, ניידת, עם מנורה אחת, ראש קראמי... וייחד אתה 8 תקליטים קלאסיים, עם כיתוב חיצוני בעברית מ"מבצע הארץ" (כנראה איזשהו מבצע של עיתון "הארץ" משנת תרפפ"ו), אדאמו לאמא שלי, ו-קליף ריצ'ארד בשבילי.
כשאף אחד לא הייה בביית, שמעתי בהיחבא את התקליטים האלה, וראיתי שהשד הקלאסי לא כל כך נורא ומשעמם כפי שחשבתי. בעצם בהתחלה כל דבר נשמע כמו עירבול חסר סדר ומשמעות של צלילים, ורק בשמיעות חוזרות ונשנות פתאום הערפל התבהר, וצצו מנגינות לא פחות יפות ומרגשות אפילו יותר מ-קליף ריצ'ארד ו-אדאמו...
אני זוכר את הפעם הראשונה שהלכתי עם אבא שלי לחנות תקליטים, "ברגר" ברחוב החלוץ בחיפה, וקנינו שניים (20 לירות כל אחד! תוצרת חוץ!): פתיחות תזמורתיות של רוסיני עם טוסקאניני, וקונצ'רטי לכינור (פאגאניני 1 ו-סן-סאנס 3) עם פראנצ'סקאטי (Zino Francescatti).
לרוסיני, שכלל את הפתיחה ל"ספר מסבילייה", "העורב הלקחן" וכאלה, התחברתי במהירות, אבל לא יכולתי לסבול את התקליט עם הכינור, במיוחד לא את הצלילים הגבוהים. בכיתי לאבא שלי עם דמעות (כמעט?) שייחזיר את התקליט עם החריקות והציפצופים האלה, שזה נורא, זוועה, בלתי שמיע! הוא לא התרגש, ופשוט אמר שזה יפה ושאתרגל. מאז התרגלתי גם לצלילים הגבוהים, והיום זה עדיין אחד התקליטים (שעברו לדיסקים) האהובים עלי במיוחד.
תהליך דומה עברתי עם אופרה -- במיוחד זמרות הסופראן שצורחות ומייללות בצלילים הגבוהים -- נורא!!) למה מה קרה?
כשהתחלתי להקשיב במקביל לקריאת העלילה של אופרות, גם ראיתי עד כמה זה טיפשי לפעמים. לגברת שנדקרה והולכת למות יש כוח לשיר בקולי קולות קטע ארוך וקשה, שאפילו לרץ מרתון הייה נגמר האוויר הרבה קודם. מקהלה שלמה שרה כמה צריך להיות שקטים וזוג נאהבים שר רבע שעה כמה צריך למהר ולברוח. חלק מהעלילות מפותלות עד כדי כך שרק מלראות אותן על הבמה, עם תרגום סימולטני מושלם, אין סיכוי להבין אותן בלי קריאת ספר שלם של הבהרות רקע. הרבה עלילות מדברות על מצבים היסטוריים או מיסתוריים, מלכים ונסיכים, השטן וקורבנותיו, וכל מיני כאלה. בקיצור, עולם מסובך ומלא סתירות.
אבל המוסיקה!
יש בהרבה אופרות הרבה רגעי קסם של ממש. יש גם אופרות שלא, ויש כל מיני מצבי ביניים: אני מאמין שהייה זה רוסיני שאמר על האופרות של ואגנר ש"יש בהן רגעים נפלאים ורבעי/חצאי שעות משעממים".
האופרה שעליה אני רוצה לספר הפעם, אחרי כל ההקדמה האישית והארוכה הזו, היא מבחינתי נפלאה מהרגע הראשון עד לרגע האחרון. היא שייכת לזרם שנקרא ואריזמו - verismo - במשמעות "ריאליסטי" (מאיטלקית vero - אמיתי, נכון) מסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, כך שהעלילה פשוטה וקשורה לבני אדם אנושיים, שאפשר להזדהות עם מעשיהם ומניעיהם.
אופרה זו היא טוסקה (Tosca), שנכתבה בין 1896 ל-1899 ע"י המלחין ג'אקומו פוצ'יני (Giacomo Puccini) לפי ליברטו (libretto - "סיפרון" - הטקסט כפי שעובד לשימוש לשירה באופרה) מאת Luigi Illica ו-Giuseppe Giacosa על פי דראמה מ-1887 מאת סארדו (Victorien Sardou). הופעת הבכורה הייתה ב-14 בינואר 1900.
הדמויות העיקריות באופרה הן:
פלורייה טוסקה (Floria Tosca), סופראן: זמרת מפורסמת (בעלילה עצמה, לאו דווקא בביצוע ששומעים) ואהובתו של קאוואראדוסי
מאריו קאוואראדוסי (Mario Cavaradossi), טנור: צייר
הבארון סקארפייה (Baron Scarpia), באריטון: מפקד משטרת רומא
ובתפקידים משניים:
צ'זארה אנג'לוטי (Cesare Angelotti), באס, לשעבר קונסול הרפובליקה הרומאית, וכרגע אסיר נמלט
שמש הכנסייה (Sagrestano), באריטון
ועוד סוכן משטרה, שוטר, סוהר, רועה (נער סופראן), מקהלה בתפקידים שונים, וכו'
עוד דמות שאינה מופיעה באופן אישי היא המארקיזה לבית אטאוואנטי (Marchesa Attavanti), אחותו של האסיר הנמלט אנג'לוטי, שמתברר שהייתה בקאפלה שלה בכנסייה לפני תחילת העלילה, והטמינה עבור אחיה מפתח, קצת אוכל ובגדי אישה, לצרכי מנוסתו. תוך כדי שהותה של המארקיזה בכנסייה, היא שימשה בלא יודעין כמודל עבור קאוואראדוסי, שצייר אותה כמאדונה קדושה, וציור זה נמצא בתחילת האופרה בכנסייה, ליד כן הציירים, כשהוא מכוסה.
אם תשאלו כל חובב אופרה, מתחיל כוותיק, או תחפשו בביקורות ובספרים, מהו הביצוע המומלץ ביותר ל"טוסקה", רוב הסיכויים שתקבלו תשובה אחת, בקונצנזוס די גורף: הקלטת המונו שהפיק המפיק האגדי של EMI, ואלטר לגה (או וולטר לג, או איך שמבטאים Walter Legge), ב-1953 עם מאריה קאלאס כ-טוסקה, ג'וזפה די סטפאנו כ-קאוואראדוסי ו-טיטו גובי כ-סקארפייה, עם ויקטור דה סאבאטה מנצח על תזמורת לה סקאלה במילאנו.
כנראה שזה הביצוע האולטימאטיבי, אבל לא אישית עבורי. לא רק בגלל הקלטת המונו המוגבלת -- אני חושב שהביצוע של אותם קאלאס / די סטפאנו / גובי ל"ריגולטו" של וארדי, באותו מונו מוגבל, הוא עדיין ללא תחרות -- אלא משום שאני אישית מעדיף ביצוע אחר, מכל הבחינות, כולל כמובן איכות ההקלטה, אבל, חשוב יותר, באיכות השירה, והתזמורת, וההבעה -- זה "עושה לי את זה", big time, עד למידה שהייתי אומר שזה אחד האלבומים האהובים ביותר בספרייה שלי.
מדובר בהקלטה שהפיק המפיק האגדי של Decca, ג'והן קאלשו (John Culshaw), עבור RCA בספטמבר 1962, ושיצא ב-RCA בהוצאת Soria המפוארת, ואחר כך בכל מיני הוצאות ב-LP, גם עבור Decca עצמה, ואחר כך גם ב-CD, כולל ב-Decca Legends ולאחרונה גם ב-Decca Originals, שתיהן ב-24/96 remastering, ובסאונד פשוט נהדר: בגירסת CD כאן, ב-Blu-ray AUDIO כאן, וב-FLAC 24/96 כאן, עם ליאונטין פרייס (Leontyne Price) במיטבה, כ-טוסקה, אותו ג'וזפה די סטפאנו (Giuseppe di Stefano) כמו ב-EMI כ-קאוואראדוסי, הבאריטון הנפלא ג'וזפה טאדאי (Giuseppe Taddei) כ-סקארפייה, וכאן כדאי להזכיר גם את הבאס הקומי פארנאנדו קוראנה (Fernando Corena), המוצלח במיוחד בתפקיד שמש הכנסייה, כל אלה עם הרברט פון קאראיאן במיטבו עם הפילהרמונית של וינה במיטבה, והוקלטו באולם בעל האקוסטיקה המופלאה Sofiensaal, כנראה בתפיסה שפותחה ע"י קאלשו, Sonic Stage, שלפיה הכל כאילו מופיע לפני המאזין על במה, כולל אפקטיים קוליים להגברת הריאליזם, שאתייחס אליהם בהמשך.
עם זאת, אפרופו "ה'אמת' לא אצלי בכיס" ול"גילוי נאות" בעניין האולטימאטיביות של גירסת EMI, יש להוסיף שגם קאלשו עצמו חשב שהיא עדיפה, וסיפר, בסיפרו Putting the Record Straight, שקאראיאן שמע אותה מספר פעמים, ובעניין קטע טריקי במערכה השלישית, קאראיאן אמר על דה סאבאטה: "כן, הוא צודק, אבל אני לא יכול לעשות את זה, זה הסוד שלו". אז, למעוניינים באולטימאטיבי על פי דעת כל המומחים, אבל במונו, קחו את גירסת Callas/di Stefano/Gobbi/de Sabata ב-EMI. יש הוצאה זולה ב-remastering חדש אבל ללא ליברטו כאן, והוצאה עם ליברטו כאן. לא בדקתי אם יש הבדל בסאונד בין ההוצאות, אבל בכל מיקרה הוא מונו די מוגבל, המעביר רק חלק קטן מצבעוניות התיזמור המופלא של פוצ'יני, שאותו כן שומעים כל כך בבהירות בגירסת Decca.
כדאי אולי להזכיר שייש גם כמה הפקות DVD של "טוסקה", חלקן מצולמות אפילו במקומות שבהן מתרחשת העלילה ברומא: מערכה ראשונה בכנסיית Sant'Andrea della Valle, שנייה בארמון Farnase ושלישית במצודת Sant'Angelo, והנופים נפלאים, אבל הביצועים המוסיקאליים בהרבה פחות טובים, לטעמי, מאשר בדיסקים, כולל כשמעורבים זמרים/שחקנים מהמעלה הראשונה, כמו דומינגו.
רק עוד משהו קטן בעניין דיעות קדומות שהיו לי -- איך לעזאזל יכולה זמרת אמריקאית, ועוד כושית, לשיר "כמו שצריך" אופרה איטאלקית??? אפילו בשירים של גרשווין לא אהבתי אותה, אז בפוצ'יני??? ועוד מול קאלאס האגדית??? בהאזנה, עם הטקסט, "אכלתי את הכובע" שאין לי.
אני לא חושב שאעמיק בהליכה לכל אורך האופרה. אעבור רק על כמה פרטים במערכה הראשונה, כ-appetizer. אם תיאבונכם יתעורר, תוכלו לזלול את שאר ארוחת הגורמה בעצמכם
האופרה עצמה פותחת במוטיב מאיים -- שלושה אקורדים עולים בתזמורת המלאה -- fff tutta forza (הכי חזק שאפשר, בכל הכוח), אקורד נוסף רק בכלים הנמוכים ואקורד ממושך נוסף בכל התזמורת. זהו הלייטמוטיב (מוטיב מנחה) המסמל את סקארפייה, מפקד המשטרה. מייד בהמשך למוטיב זה, מופיעים רצפים של צלילים יורדים ומהירים בסינקופות (הדגשות במקומות לא צפויים), שהם המוטיב-המנחה של אנג'לוטי, האסיר הנמלט. אנחנו רואים את פנים הכנסייה Sant'Andrea della Valle.
==================================================
עד כאן להפעם... בשלב זה של הכתיבה, עקב נסיבות אישיות, אבד לי החשק לכתוב. אולי אמשיך פעם, כשתנוח עלי המוזה. מכל מקום, חשבתי שגם ממה שייש כבר אפשר להפיק איזושהי הנאה/תועלת.
תיהנו!
עמיר
בעצם, פעם בכלל שנאתי מוסיקה קלאסית: איחס! זה רק ל"יורמים" (או מה שהייה הסלנג אז ל"חנונים" של היום
).כשהייתי בן 17 חל המהפך: אבא שלי הביא פטיפון: מזוודונת קטנה, ניידת, עם מנורה אחת, ראש קראמי... וייחד אתה 8 תקליטים קלאסיים, עם כיתוב חיצוני בעברית מ"מבצע הארץ" (כנראה איזשהו מבצע של עיתון "הארץ" משנת תרפפ"ו), אדאמו לאמא שלי, ו-קליף ריצ'ארד בשבילי.
כשאף אחד לא הייה בביית, שמעתי בהיחבא את התקליטים האלה, וראיתי שהשד הקלאסי לא כל כך נורא ומשעמם כפי שחשבתי. בעצם בהתחלה כל דבר נשמע כמו עירבול חסר סדר ומשמעות של צלילים, ורק בשמיעות חוזרות ונשנות פתאום הערפל התבהר, וצצו מנגינות לא פחות יפות ומרגשות אפילו יותר מ-קליף ריצ'ארד ו-אדאמו...
אני זוכר את הפעם הראשונה שהלכתי עם אבא שלי לחנות תקליטים, "ברגר" ברחוב החלוץ בחיפה, וקנינו שניים (20 לירות כל אחד! תוצרת חוץ!): פתיחות תזמורתיות של רוסיני עם טוסקאניני, וקונצ'רטי לכינור (פאגאניני 1 ו-סן-סאנס 3) עם פראנצ'סקאטי (Zino Francescatti).
לרוסיני, שכלל את הפתיחה ל"ספר מסבילייה", "העורב הלקחן" וכאלה, התחברתי במהירות, אבל לא יכולתי לסבול את התקליט עם הכינור, במיוחד לא את הצלילים הגבוהים. בכיתי לאבא שלי עם דמעות (כמעט?) שייחזיר את התקליט עם החריקות והציפצופים האלה, שזה נורא, זוועה, בלתי שמיע! הוא לא התרגש, ופשוט אמר שזה יפה ושאתרגל. מאז התרגלתי גם לצלילים הגבוהים, והיום זה עדיין אחד התקליטים (שעברו לדיסקים) האהובים עלי במיוחד.
תהליך דומה עברתי עם אופרה -- במיוחד זמרות הסופראן שצורחות ומייללות בצלילים הגבוהים -- נורא!!) למה מה קרה?
כשהתחלתי להקשיב במקביל לקריאת העלילה של אופרות, גם ראיתי עד כמה זה טיפשי לפעמים. לגברת שנדקרה והולכת למות יש כוח לשיר בקולי קולות קטע ארוך וקשה, שאפילו לרץ מרתון הייה נגמר האוויר הרבה קודם. מקהלה שלמה שרה כמה צריך להיות שקטים וזוג נאהבים שר רבע שעה כמה צריך למהר ולברוח. חלק מהעלילות מפותלות עד כדי כך שרק מלראות אותן על הבמה, עם תרגום סימולטני מושלם, אין סיכוי להבין אותן בלי קריאת ספר שלם של הבהרות רקע. הרבה עלילות מדברות על מצבים היסטוריים או מיסתוריים, מלכים ונסיכים, השטן וקורבנותיו, וכל מיני כאלה. בקיצור, עולם מסובך ומלא סתירות.
אבל המוסיקה!
יש בהרבה אופרות הרבה רגעי קסם של ממש. יש גם אופרות שלא, ויש כל מיני מצבי ביניים: אני מאמין שהייה זה רוסיני שאמר על האופרות של ואגנר ש"יש בהן רגעים נפלאים ורבעי/חצאי שעות משעממים".
האופרה שעליה אני רוצה לספר הפעם, אחרי כל ההקדמה האישית והארוכה הזו, היא מבחינתי נפלאה מהרגע הראשון עד לרגע האחרון. היא שייכת לזרם שנקרא ואריזמו - verismo - במשמעות "ריאליסטי" (מאיטלקית vero - אמיתי, נכון) מסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, כך שהעלילה פשוטה וקשורה לבני אדם אנושיים, שאפשר להזדהות עם מעשיהם ומניעיהם.
אופרה זו היא טוסקה (Tosca), שנכתבה בין 1896 ל-1899 ע"י המלחין ג'אקומו פוצ'יני (Giacomo Puccini) לפי ליברטו (libretto - "סיפרון" - הטקסט כפי שעובד לשימוש לשירה באופרה) מאת Luigi Illica ו-Giuseppe Giacosa על פי דראמה מ-1887 מאת סארדו (Victorien Sardou). הופעת הבכורה הייתה ב-14 בינואר 1900.
הדמויות העיקריות באופרה הן:
פלורייה טוסקה (Floria Tosca), סופראן: זמרת מפורסמת (בעלילה עצמה, לאו דווקא בביצוע ששומעים
) ואהובתו של קאוואראדוסימאריו קאוואראדוסי (Mario Cavaradossi), טנור: צייר
הבארון סקארפייה (Baron Scarpia), באריטון: מפקד משטרת רומא
ובתפקידים משניים:
צ'זארה אנג'לוטי (Cesare Angelotti), באס, לשעבר קונסול הרפובליקה הרומאית, וכרגע אסיר נמלט
שמש הכנסייה (Sagrestano), באריטון
ועוד סוכן משטרה, שוטר, סוהר, רועה (נער סופראן), מקהלה בתפקידים שונים, וכו'
עוד דמות שאינה מופיעה באופן אישי היא המארקיזה לבית אטאוואנטי (Marchesa Attavanti), אחותו של האסיר הנמלט אנג'לוטי, שמתברר שהייתה בקאפלה שלה בכנסייה לפני תחילת העלילה, והטמינה עבור אחיה מפתח, קצת אוכל ובגדי אישה, לצרכי מנוסתו. תוך כדי שהותה של המארקיזה בכנסייה, היא שימשה בלא יודעין כמודל עבור קאוואראדוסי, שצייר אותה כמאדונה קדושה, וציור זה נמצא בתחילת האופרה בכנסייה, ליד כן הציירים, כשהוא מכוסה.
אם תשאלו כל חובב אופרה, מתחיל כוותיק, או תחפשו בביקורות ובספרים, מהו הביצוע המומלץ ביותר ל"טוסקה", רוב הסיכויים שתקבלו תשובה אחת, בקונצנזוס די גורף: הקלטת המונו שהפיק המפיק האגדי של EMI, ואלטר לגה (או וולטר לג, או איך שמבטאים Walter Legge), ב-1953 עם מאריה קאלאס כ-טוסקה, ג'וזפה די סטפאנו כ-קאוואראדוסי ו-טיטו גובי כ-סקארפייה, עם ויקטור דה סאבאטה מנצח על תזמורת לה סקאלה במילאנו.
כנראה שזה הביצוע האולטימאטיבי, אבל לא אישית עבורי. לא רק בגלל הקלטת המונו המוגבלת -- אני חושב שהביצוע של אותם קאלאס / די סטפאנו / גובי ל"ריגולטו" של וארדי, באותו מונו מוגבל, הוא עדיין ללא תחרות -- אלא משום שאני אישית מעדיף ביצוע אחר, מכל הבחינות, כולל כמובן איכות ההקלטה, אבל, חשוב יותר, באיכות השירה, והתזמורת, וההבעה -- זה "עושה לי את זה", big time, עד למידה שהייתי אומר שזה אחד האלבומים האהובים ביותר בספרייה שלי.
מדובר בהקלטה שהפיק המפיק האגדי של Decca, ג'והן קאלשו (John Culshaw), עבור RCA בספטמבר 1962, ושיצא ב-RCA בהוצאת Soria המפוארת, ואחר כך בכל מיני הוצאות ב-LP, גם עבור Decca עצמה, ואחר כך גם ב-CD, כולל ב-Decca Legends ולאחרונה גם ב-Decca Originals, שתיהן ב-24/96 remastering, ובסאונד פשוט נהדר: בגירסת CD כאן, ב-Blu-ray AUDIO כאן, וב-FLAC 24/96 כאן, עם ליאונטין פרייס (Leontyne Price) במיטבה, כ-טוסקה, אותו ג'וזפה די סטפאנו (Giuseppe di Stefano) כמו ב-EMI כ-קאוואראדוסי, הבאריטון הנפלא ג'וזפה טאדאי (Giuseppe Taddei) כ-סקארפייה, וכאן כדאי להזכיר גם את הבאס הקומי פארנאנדו קוראנה (Fernando Corena), המוצלח במיוחד בתפקיד שמש הכנסייה, כל אלה עם הרברט פון קאראיאן במיטבו עם הפילהרמונית של וינה במיטבה, והוקלטו באולם בעל האקוסטיקה המופלאה Sofiensaal, כנראה בתפיסה שפותחה ע"י קאלשו, Sonic Stage, שלפיה הכל כאילו מופיע לפני המאזין על במה, כולל אפקטיים קוליים להגברת הריאליזם, שאתייחס אליהם בהמשך.
עם זאת, אפרופו "ה'אמת' לא אצלי בכיס" ול"גילוי נאות" בעניין האולטימאטיביות של גירסת EMI, יש להוסיף שגם קאלשו עצמו חשב שהיא עדיפה, וסיפר, בסיפרו Putting the Record Straight, שקאראיאן שמע אותה מספר פעמים, ובעניין קטע טריקי במערכה השלישית, קאראיאן אמר על דה סאבאטה: "כן, הוא צודק, אבל אני לא יכול לעשות את זה, זה הסוד שלו". אז, למעוניינים באולטימאטיבי על פי דעת כל המומחים, אבל במונו, קחו את גירסת Callas/di Stefano/Gobbi/de Sabata ב-EMI. יש הוצאה זולה ב-remastering חדש אבל ללא ליברטו כאן, והוצאה עם ליברטו כאן. לא בדקתי אם יש הבדל בסאונד בין ההוצאות, אבל בכל מיקרה הוא מונו די מוגבל, המעביר רק חלק קטן מצבעוניות התיזמור המופלא של פוצ'יני, שאותו כן שומעים כל כך בבהירות בגירסת Decca.
כדאי אולי להזכיר שייש גם כמה הפקות DVD של "טוסקה", חלקן מצולמות אפילו במקומות שבהן מתרחשת העלילה ברומא: מערכה ראשונה בכנסיית Sant'Andrea della Valle, שנייה בארמון Farnase ושלישית במצודת Sant'Angelo, והנופים נפלאים, אבל הביצועים המוסיקאליים בהרבה פחות טובים, לטעמי, מאשר בדיסקים, כולל כשמעורבים זמרים/שחקנים מהמעלה הראשונה, כמו דומינגו.
רק עוד משהו קטן בעניין דיעות קדומות שהיו לי -- איך לעזאזל יכולה זמרת אמריקאית, ועוד כושית, לשיר "כמו שצריך" אופרה איטאלקית??? אפילו בשירים של גרשווין לא אהבתי אותה, אז בפוצ'יני??? ועוד מול קאלאס האגדית??? בהאזנה, עם הטקסט, "אכלתי את הכובע" שאין לי.
אני לא חושב שאעמיק בהליכה לכל אורך האופרה. אעבור רק על כמה פרטים במערכה הראשונה, כ-appetizer. אם תיאבונכם יתעורר, תוכלו לזלול את שאר ארוחת הגורמה בעצמכם
האופרה עצמה פותחת במוטיב מאיים -- שלושה אקורדים עולים בתזמורת המלאה -- fff tutta forza (הכי חזק שאפשר, בכל הכוח), אקורד נוסף רק בכלים הנמוכים ואקורד ממושך נוסף בכל התזמורת. זהו הלייטמוטיב (מוטיב מנחה) המסמל את סקארפייה, מפקד המשטרה. מייד בהמשך למוטיב זה, מופיעים רצפים של צלילים יורדים ומהירים בסינקופות (הדגשות במקומות לא צפויים), שהם המוטיב-המנחה של אנג'לוטי, האסיר הנמלט. אנחנו רואים את פנים הכנסייה Sant'Andrea della Valle.
==================================================
עד כאן להפעם... בשלב זה של הכתיבה, עקב נסיבות אישיות, אבד לי החשק לכתוב. אולי אמשיך פעם, כשתנוח עלי המוזה. מכל מקום, חשבתי שגם ממה שייש כבר אפשר להפיק איזושהי הנאה/תועלת.
תיהנו!
עמיר
נערך לאחרונה ב:
