המצב הגלובלי בו אנו שרויים - ניתוח מדהים של ד"ר גיא בכור

[Sol]

למי שלא קרא,חומר למחשבה
מתוך מאמר של ד"ר גיא בכור

...."חשוב לזכור: המלחמות הגדלות הוכרעו רק בשל המימד הפסיכולוגי. ברגע שחייל

אחד או קבוצה של חיילים מעריכים שהמערכה אבודה, הם נוטים לברוח או להרים ידיים.

בזה הוכרעה המערכה. במילים אחרות, ולשם כך קם ג'יפלאנט לפני יותר משש שנים,

התודעה היא החשובה ביותר; לא פחות חשובה מכוח צבאי ומחיילים.
והנה, אצל
אחדים קיימת תחושה שאנו עומדים בפני "צונאמי" (מילה האהובה על
התקשורת"
הישראלית) של התנגדות בינלאומית, מן קיר בטון, עד שאין לנו אלא להרים
ידיים. יש
פוליטיקאים אצלנו שאף מנצלים זאת כדי לזכות בתגמול אישי, תוך ניצוח
וניפוח
תודעת הקיר הבינלאומי המאיים.
ומה אני נוהג לעשות במצב כזה? הפרד ומשול –
Dividem et impera – כלומר לקחת
את השלם הגדול הזה, ולפרק אותו למרכיביו, שסך
כולם בסופו של דבר יהיה חלש מן
השלם, עד שהשלם הזה יקרוס. גם מקיאוולי בספרו על
המלחמה מזכיר את שיטת ההפרד
ומשול, כאשר הוא קורא לגרום לאויב להרחיק חלק
מאנשיו באמצעות שמועות, ובכך
להחליש אותו.

המאמר הזה אינו מיועד לזרים
כלל; הוא מיועד לישראלים. ברגע שהם יבינו – הכול
ישתנה, גם בעולם.


לפנינו עשר "תולעים" המכרסמות בתודעת חלק מן הציבור הישראלי, כאשר האפקט

המצטבר הוא מאיים ומדכדך. ברגע שאנחנו מפרידים כל טענה מערימת התולעים הזו, ואף
מפריכים אותה, השלם חלש מסך המרכיבים, עד להתרסקותו.
1. ישראל היא לב הסכסוך
במזרח התיכון – לא נכון,
והשנתיים האחרונות מוכיחות זאת. צבא צרפת נלחם בסלפים
באפריקה; סלפים מבצעים
פיגוע טרור מזוויע באלג'יריה; בסוריה מלחמת האזרחים גובה
60,000 הרוגים וסופה
אינו נראה באופק; במצרים שרפו אתמול קיצונים בית משפט
והתעמתו עם המשטרה;
המדינה עצמה על סף התפוררות; תימן הפכה לשטח נטול ריבונות
ברורה, כמו לוב, כאשר
בשתי המדינות מי שקובע אלה כבר השבטים; בצפון לבנון
מתחדשת האש בין העלווים
לסונים, וזו שאלה של זמן עד שהיא תגיע גם לביירות
ולחיזבאללה; תוניס אינה מדינה
בטוחה עוד; ובעיראק מתנהלת "אנתיפאדה סונית" כנגד
הממשלה השיעית, תוך שהכורדים
ממשיכים ומתבדלים. ואיראן ממשיכה בהתרסה שלה כנגד
המערב. במילים אחרות, אם תהיה
מדינה פלסטינית או לא תהיה, זה ממש לא מעניין ולא
מזיז לאיש מן הנלחמים.
קשה להאמין, אך רבים בישראל האמינו לטענת הסרק המדומיינת
על מרכזיותה של
ישראל. מחר יש בחירות בישראל, והדבר בקושי מוזכר בתקשורת
הערבית, יש להם בעיות
הרבה יותר "בוערות". ולכן ההליכה של אבו מאזן לאו"ם היתה
הליכת ייאוש, משום
שהוא יודע שאם הסכסוך עם ישראל מתמוסס, כך קורה גם לעניין
בפלסטינים. לפני
שנתיים קראתי לתהליך הזה, שהיה אז רק צפוי בשם "אפקט פרח
הצבעוני".

פעם המזרח התיכון היה לכאורה יציב וישראל בעייתית; היום ישראל
היא היציבה
והמזרח התיכון כולו בעייתי.

2. הזמן משחק לרעת ישראל – לא
נכון.
ככל שעובר הזמן, המרחב הערבי רק ממשיך ומתפורר עוד יותר. "צבאות ערב",
מונח
שבכל ההיסטוריה שלנו היה מונח אולטימטיבי לאיום, כבר אינו קיים עוד, כאשר
כל
הצבאות סביב מתפרקים, או שאינם כשירים עוד. זה לא אומר שצה"ל צריך להפסיק

להתחמש, ממש לא, אך הזמן אינו משחק לרעתנו, ההיפך, מבחינת טכנולוגיה ויכולת

כלכלית. ואם על זמן מדברים, אז סוריה חזרה 100 שנים אחורה, אל שלהי האימפריה

העות'מאנית, כאשר מי שמושל בפועל הם שבטים ומיליציות. תשתיות החשמל, המים,

האנרגיה של מה שהיתה פעם מדינה – קרסו; הפלסטינים עצמם מפוררים, מהגרים, וחסרי

הישגים ממשיים. בעוד הציונות תמיד דגלה בעובדות בשטח, דגלו הערבים באיזור שלנו

בוועידות, בנאומים ובעוד החלטות באו"ם.
בפועל ישראל ממשיכה לשרטט את המפה
העתידית באמצעות ההתיישבות, כפי שעשינו
תמיד. הזמן אינו משחק לרעתה של ישראל
שממשיכה להתחזק, כשסביבה הכול מתפרק, ולא
מסוגל להמשיך ולעמוד נגדה.

3.
הסדר מדיני הוא אפשרי – לא נכון.
"הסדר מדיני" היה תמיד כלי בידי משטרים ערביים
לנהל מדיניות של התקרבות
פונקציונלית לישראל, בדרך כלל לזכות בטובות הנאה
מערביות או אמריקניות. הימים
האלה חלפו ולמרבית מדינות ערב יש צינורות משלהן
לוושינגטון, לעיתים טובים יותר
מאלה של ישראל. הסדר מדיני היה עבורן פונקציה של
ניהול והישרדות. הרשות
הפלסטינית, מבויישת ומבוזה, מוצגת כמשת"פית של ישראל –
אינה יכולה לנהל משא
ומתן ובוודאי שלא להגיע להסדר, ולכן הלכו בכיריה לאו"ם
לכפות "הסדר" בלי משא
ומתן, בלי הכרה ובלי שלום (כמו שלושת הלאווים של ועידת
חרטום, 1967). כשחמאס
נושף בעורפו ומאיים עליו קיומית, האם יוכל ארגון פתח חסר
הלגיטימציה, להגיע
להסדר עם "הכיבוש" (זה הכינוי של ישראל בתקשורת הערבית
והפלסטינית.

4. "העם הפלסטיני",
זהו מטבע לשון שבו החלו הפלסטינים
להשתמש בשנות השבעים, לאחר שנמכר להם בידי
ישראלים. בעבר ניתן היה להתווכח אם
יש לאומיות ערבית, אך בשנתיים האחרונות
הוויכוח הוכרע. האם יש עם סורי? עם
לבנוני? או עם עיראקי? הכול מתפרק לישויות
עדתיות ודתיות, והלאומיות מתפוגגת.
אז עם פלסטיני, דווקא עכשיו, כאשר המדינות
הלאומיות חדלות לתפקד? כאשר הלאומיות
מפנה את מקומה למגדירים דתיים ועדתיים?
צפון אפריקה, למשל, עוברת כבר תהליך
מרתק: ממלכה סלפית חדשה נפרשת עכשיו במערב
לוב, דרום אלג'יריה, מאלי וחלק
מתוניסיה, בלי להתייחס כלל לגבולות הלאומיים של
פעם. ומה ההבדל בין סלפים מלוב
לסלפים בעזה? הרי ממילא נשק לובי זורם לעזה.
האם יש כאן לאומיות פלסטינית?
אלמלא שמר ארגון אונרוו"א (זרוע של האו"ם שהומצאה
אך ורק לצורך זה) על
"הפלסטינים" בסוריה [בעזה?] באמצעות מתן קיצבאות, האם הם
עדיין היו קיימים?


5. ישראל מפסידה בקרב הדמוגרפי – כבר לא נכון.
כל ישראלי חייב לקרוא את
המאמר הדמוגרפי של ג'יפלאנט, ולהבין שאם יש שד דמוגרפי
הוא כבר אינו יהודי.
העשור האחרון הוא עשור נפילת הילודה בכל המזרח התיכון חוץ
מבישראל, ולמעשה
הילודה היהודית החילונית השתוותה כבר לילודה הערבית בישראל או
הפלסטינית.
ההיפך, הפריון של האם היהודייה ממשיך לעלות לעומת הנפילה של האחרים.
בפנינו גם
עומדת הזדמנות למשוך לישראל מאות אלפי עולים מאירופה, שכן המצב
הכלכלי בישראל
טוב יותר מזה שבמרבית מדינות ערב אירופה, אך לרוע המזל דווקא
ממשלת ישראל אינה
מתייחסת לכך כאל הזדמנות היסטורית. עוד לא מאוחר, זה הזמן
להתחיל, אך ישראל
אינה מפסידה בקרב הדמוגרפי, ההיפך. בזכותנו העם היהודי שב
להתרבות, לראשונה מאז
מלחמת העולם השנייה.
האתר משמיע שוב אזהרה: שטח ריבוני לפלסטינים ביו"ש – והם
ישאפו להעביר לכאן
מאות אלפי "פליטים" מסוריה, ולשנות לעד את המציאות הדמוגרפית
בארץ ישראל. משם
הם ישאפו הלאה, לעומק ישראל.
6. המערב מתעניין ומחויב
לפלסטינים – לא נכון.
העולם עשה "וי" באו"ם, יצא ידי חובתו במדינה על הנייר,
והמשיך הלאה. יש לו
בעיות קיומיות משל עצמו. בעבר הפלסטינים הציגו עצמם כמסכנים
ומקופחים, אך
היהירות של חמאס בעזה, האכזריות, ותקיפת מטרות ישראליות אזרחיות
כל אלה משנים
את התמונה. היא מאוזנת כיום הרבה יותר מבעבר, וזו נקודת פריצה
עבורנו לפורר את
הקיר הזה לגמרי.
למשל, כאשר מיליוני צרפתים חזו בבעתה
בברבריות של אנשי חמאס, הגוררים גופות
של אחיהם לאור היום במרכז עזה בזמן המבצע
האחרון – (Parismatch) – רבים שם
הבינו. זה לא שאין ארגונים פרו-פלסטינים, כחלק
מאנטישמיות מוסווית, כאלה תמיד
יהיו, אך הרוב הצופה מן הצד בהחלט ניתן לשכנוע,
צריך רק רצון.
7. חמאס ניצח בעזה – לא נכון.
כשם שהאתר שלנו נלחם בשנים
2006 והלאה בטענה שחיזבאללה "ניצח" במלחמת לבנון
השנייה, כך הדבר בעזה. עובדה,
אין טילים ואין רקטות מעזה, לפליאת כולם. מדוע?
משום שחמאס קיבל את המכה שלו,
והבין. זו השיטה היום במזרח התיכון: קודם כל
מכריזים על ניצחון על ישראל, ואחר
כך קורסים בשקט בפינה.
כיוון שהתקשורת שלנו מתמסרת באהבה למסרי התבוסה, זה הופך
כך ל"עובדה".
לא צריך להאמין לכל תעמולה ולכל התרברבות. כמו נסראללה, חמאס שרוי
במצוקות
הקיומיות שלו, כלוא ברצועה שבה הוא שולט, תוך שהעולם הערבי דואג יפה
יפה להתרחק
ממנו.

8. עזה היא כלא גדול בשל מצור ישראלי – כבר לא נכון.

מאז מבצע עמוד ענן עזה התחברה לכל דבר למצרים, למעשה הפכה לפרוטקטורט מצרי, כמו

שהיתה לפני מלחמת ששת הימים 1967. מצרים מספקת לה יותר ויותר מים, חשמל, אנרגיה

היא מאפשרת תנועה חופשית ומעבר סחורות, ואף ביקורים של בכירים ערביים ואסלאמיים

שליט קטר היה, נשיא טוניס אמור לבקר (בורח לשם מן הצרות שלו) וכך גם ראש ממשלת

מלזיה. לטענתי, הביקורים האלה הם אינטרס ישראלי: בבקשה, שיבקרו. הדבר מעיד על

כך שאין מצור, מטיל את האחריות על המצרים (הם לא התירו, למשל, לאיראנים רשמיים

להיכנס לעזה), ומחייב את חמאס להתנהג כישות מדינית, לא רק צבאית.
האינטרס
היחיד שלנו בעזה זה להתרחק ממנה ככל האפשר.

9. ישראל מבודדת במזרח התיכון –
לא נכון.
בנוסף לפריפריה של המזרח התיכון שאינה ערבית – בעיקר כורדים, אזֵרים,
סודאנים
מן הדרום, בֶרברים בצפון אפריקה ואחרים, שאין זה המקום לפרטם, יש
מיליונים רבים
של אזרחים ערבים הכמהים לפיסת אינפורמציה על ישראל, לקשר, אותם
הם אינם מקבלים.
לצערי, לא הצלחנו לשבור את קיר הבורות והדיסאינפורמציה שכוננה
ה"מדיה" הערבית,
ולא הגענו אליהם ישירות. ברגע שנגיע אל הפרטים האלה, בסופו של
דבר גם הגדר הזו
תתחיל להתפורר. הכול עניין של אחיזה.
מעניין, אותם אלה
שהטיפו לנו כל השנים לוותר על הגולן ולפייס את אסד, מטיפים
לנו עכשיו להתרפס
בפני הטורקים, שרק הולכים ומסתבכים.
ההיפך, יש לנו אינטרס להתרחק מן הטורקים
ככל האפשר, שלא יסבכו אותנו בצרות
(סוריה, כורדים, איראן, עיראק) שלהם.
10.
ישראל מבודדת בעולם – לא נכון.
בשנתיים האחרונות רק זינק מעמדה הקריטי של ישראל
במזרח התיכון כאי של יציבות.
ישראל היא כיום המדינה הבטוחה היחידה במזרח התיכון
כולו. למדינות המערב אין עוד
אחיזה בעולם הערבי, בקושי מגיעים לשם. מי יגיע
עכשיו לאלג'יריה? לעיראק
המתפוררת? למצרים המתפוצצת? סוכנים אמריקנים כבר
חוששים להגיע למדינות ערביות,
ונותרה לכן רק ישראל.

ארצות הברית זקוקה
לישראל כעמדה קדמית לא פחות משישראל זקוקה לארצות הברית,
והתלות הזו לא היתה
קיימת בעוצמה כזו בעבר, אלא מאז השנתיים האחרונות. פשוט,
לוושינגטון אין משהו
אחר. רוב בעלי הברית שלה במזרח התיכון נפלו, והאחרים, למשל
מלכי ירדן, סעודיה
ומרוקו, מתרחקים מארצות הברית פן תגרום גם להם נזק קיומי.
הסחר הישראלי עצמו
הולך ומצטמצם מול אירופה והולך ומתרחב מול המזרח, הנטול
תסביכים אנטישמיים,
קודם כול בגלל הצטמקות השוק האירופי, השווה כיום כעשרים
אחוזים מן הסחר העולמי.
אך גם אירופה מוכת האבטלה והדכדוך צריכה את הקשר עם
ישראל החדשנית והמפרה, כשם
שישראל זקוקה לאירופה, אך בעוד כשנתיים-שלוש אירופה
תצטרך גם את הגז הישראלי,
ותלותה בנו תגבר. גם עבור אירופה ישראל היא הטריטוריה
הבטוחה היחידה במזרח
התיכון כולו. מי יוכל לוותר עליה, ועל מי יסמכו, על מורסי?
אולי על צבא
אלג'יריה?
ישראל תוארה על ידי רבים כ"בעייה" במזרח התיכון, בעוד שהיא בעצם
ה"פתרון".