- הודעות
- 20,099
- מעורבות
- 4,264
- נקודות
- 113
הזמר האהוב עלי, זה שהשיר שלו מחזיר אותי לתקופות יפות, האהבה הראשונה, הנשיקה הראשונה, ה---- הראשון. שיר שאני שומע אותו אני מרגיש משהו. בכלל כשאני רואה את העטיפה של הדיסק או התקליט אני בכלל נמס וכשאני רואה את הסימנים על העטיפה שמספרים על השירים המומלצים אני יכול לעצום עיניים ולהיזכר ברגע שבו סימנתי את השיר האהוב ושמעתי אותו בריפיט בנגן התקליטורים הישן שלי.
אני זוכר גם שהייתי פוקד את חנות הדיסקים בנס ציונה ומחפש את הזמרים האהובים עלי. הייתי חוסך כמה שקל לשקל על מנת לקנות את הלהיטים הכי חדשים שלהם. כן כן, משלם על מוסיקה!!!
היום זה כבר לא קיים. הזמרים יודעים שאין סיכוי בעולם שירוויחו משהו מהעבודה שלהם באולפן. בשביל להרוויח משהו הם צריכים לעבוד שוב בהופעות. לאט לאט זמרים שאין להם קהל גדול אינם מצליחים להחזיק את עלויות ההפקה. הקלטה עולה כסף, עיבוד, נגנים, גרפיקה, הדפסה על גבי תקליטור וחומר גלם בכלל. בקיצור חבל להם על הזמן וכסף אין. אז מה עושים? עובדים כשומרים במסעדות, או מראש מוותרים על האהבה.
מי אשם?
האמת שאנחנו המאזינים הם האשמים העיקריים. ביום הראשון שהבנו שאפשר להינות בלי לשלם שקל התחלנו למצוץ את הדם של הרשת ולשלם על פס יותר רחב על מנת שנוכל לקחת ולקחת ולקחת ולקחת כמה שיותר. "תביאו עוד, נוריד - זה חינם!!!! פרייארים הזמרים האלה, הם ישירו ואנחנו נגנוב!!!"
יש חצי צדיקים גם ברשת.
יש מספר אתרים שמוכרים מוסיקה ויש מספר אנשים שמשלמים. אבל לא משלמים בשביל הריספקט לאומן אם כי בגלל שזה נשמע יותר טוב. זה ב"היי רז". אבל אם אשיג בחינם אקח באבואה אקח.
מה יקרה?
משיחות שלי עם אומנים בארץ אני מגלה שיותר ויותר אומנים קטנים אינם מסוגלים להתפרנס בכבוד מהתחום. רובם מוצאים דיסק, מתפרסמים והחיים כמפורסם הם לרוב זמניים. ואז שחולף הזמן, והכסף כבר לא ממש נמצא בבנק והאמנות מחלחלת בנשמה ועולה בקרבם השאלה "איך מממנים את הדבר הזה, הרי החכמולוגים שמאזינים לי רק גונבים את השירים שלי ואני נישאר בלי כלום. גם לממן הופעה זה לא זול. מה עושים?" זו הדרך הבטוחה למטה. להחזיר את האומן לעבודת המלצרות, אולי ילמד באוניברסיטה ויהיה רואה חשבון של בעלים של אתר הורדות בחינם, אולי ישיר בבארים גרסאות כיסוי של אמנים אחרים {הרי אותו כבר הכניעו לפני שהכניס מחסנית} או שאולי בכלל ידפוק לעצמו את הראש עם אלכוהול ויתמרמר על המורידים הקמצנים שמשחקים אותה "מעריצים שלו" אבל כמובן, עד הכיס.
מחשבי האודיו - אוסף? תרבות?.
אין כמו ציור יפה. להריח אותו, לתלות אותו על הקיר בגאווה ולהתפאר בו כשנכנס אורח שמעריך אנינות טעם או קצת תרבות. תארו לכם שאת אותו ציור תראו לו במחשב והוא יגיד. "וואי, נחמד! כנס כנס רגע למייל שלי, חבר שלח לי שיר שאני מנסה להשיג כבר הרבה זמן, הוריד לי אותו מאיזה אתר חינמי"
בקיצור, לציור אין משמעות, סתם קובץ קטן על המסך שאין לו שום ערך. אבל הרזולוציה שלו מטורפת. אפשר להתקרב לפרטים ולחתוך חלקים ואפילו אין בעיה של הובלה של הציור כאשר עוברים דירה. מה כבר יקרה לו, הוא נמצא על המחשב הזה, הדיסק און קי ההוא ועל ההרד דיסק החיצוני שלי שאיתו יש עוד בוחטה של קבצים אומנותיים "יקרי ערך". זה בדיוק כמו מה שקורה עם המוסיקה.
אני זוכר שפעם פתחתי שירשור שבו רציתי שתצלמו את ספריית הדיסקים שלכם. העלו כמה מהחברים תמונות יפות של ארונות ובהן תוכן פיסי של תקליטורים ותקליטים. אני מתאר לעצמי שכל אחד שנרכש מחזיק מאחוריו סיפור. משהו שמחזיר לתקופה בחיים, רגש. בין התמונות נתקלתי בתמונה מוזרה - מחשב. "וואו, איזה יופי, יש'ך מחשב!!! הלוואי עלי! ומה עם התמונה שביקשתי להעלות, זו של הספריה" ואז בא המשפט "9 טרה, טריליון וחצי שירים, רואה את כל הדיסקים על המסך, לא זז מהכסא מילימטר והכל בתוך הקופסא השחורה הזו".
במילים אחרות. "יש לי מחשב שבתוכו סחורה גנובה {לא כולה, רובה}, לא יצאתי מילימטר מהבית בשביל להשיג אותה ולאט לאט אני משמין מחוסר מעש!" וואו, עכשיו אני מתרשם. יש לנו כלי בפורום שגם סטרסקי והאצ' לא יכולים נגדו. איש חריף ולא פריאר שאין סיכוי בעולם שמישהו ששר יגיע לארנק שלו.
טכנולוגיה קדימה, אמנות אחורה!
מקדמים טכנולוגיה שכנראה אין מנוס ממנה. הרי זה העתיד שאותו בנו אנשי המחשבים, אנשי המוסיקה לא פיללו לתינוק הזה שיגיע ויגדל ולאט לאט יקטין אותם ואת פרנסתם. הרי אם משלמים ברשת אז זה אחלה, אני בעד. לפחות זה ולא לגנוב בחינם. אבל בין לשלם ללא לשלם המרחק קצר, קצר מידי ומאוד מפתה. כמה מפתה? מספיק בשביל שאפילו לא נרגיש רע על זה שגנבנו. האמת גם אני גונב, בשביל לבדוק אם כדאי לשלם על הגנבה הווירטואלית. אם אהבתי את הגנבה אני מיד ניגש ומשלם עליה בחנות. בעצם עכשיו אני משלם בחנות, אוטוטו לא תהיה חנות. נראה כך בכל אופן.
נראה שאני ממש עצבני מהעניין הזה. האמת שזה רק נראה שאני רק עצבני, כי אני ממש לא רק עצבני. אני עצבני ועצוב. המוסיקה שאנו אוהבים, האנשים שטרחו ונתנו לנו את השלווה הזו, ההשקעה האדירה, הכסף שניזרק לפח על מדיות והאתרים להורדה בתשלום שניפרצים מידי יום בגלל אחד שהוריד שיר ושלח אותו לכל העולם ואישתו והאומן שעושה לנו כל כך טוב נאלץ לפרוש בלי אגורה. ואז כשנפגוש אותו כמלצר במסעדה שנלך אליה אני ואישתי נגיד לו "וואי אנחנו מעריצים אותך, על רקע השיר שלך התנשקנו לראשונה" וכשילך להביא לנו את המנה שבחרנו מהתפריט נסתכל אחד על השניה במבט של "מסכן, לא הצליח לו" כאשר בסופו של דבר אם לא היינו קמצנים הוא כנראה היה מגיש לנו שיר ולא את מנת היום המומלצת ולייחל לטיפ של יותר מ-10 אחוז.
נכון, אין מנוס. אנחנו לאט לאט נעבור לשם. כנראה שגם אני, כשאזדקן אצטרך לחיות בנוחות הזו וכנראה שחוסר הפעילות יקדים לי את התקף הלב ואמות עם זיכרונות פיסים בסיפרית המוסיקה שלי ואין סיכוי שהנכד בטעות יפרמט את הזכרונות שלי. הם תמיד יהיו בתוך ספריה אמיתית, יהיה אפשר לגעת במוסיקה שאהבתי עם הריח שהשארתי, עם הזכרונות שלי והאהבות שלי.
נמר לוי
אני זוכר גם שהייתי פוקד את חנות הדיסקים בנס ציונה ומחפש את הזמרים האהובים עלי. הייתי חוסך כמה שקל לשקל על מנת לקנות את הלהיטים הכי חדשים שלהם. כן כן, משלם על מוסיקה!!!
היום זה כבר לא קיים. הזמרים יודעים שאין סיכוי בעולם שירוויחו משהו מהעבודה שלהם באולפן. בשביל להרוויח משהו הם צריכים לעבוד שוב בהופעות. לאט לאט זמרים שאין להם קהל גדול אינם מצליחים להחזיק את עלויות ההפקה. הקלטה עולה כסף, עיבוד, נגנים, גרפיקה, הדפסה על גבי תקליטור וחומר גלם בכלל. בקיצור חבל להם על הזמן וכסף אין. אז מה עושים? עובדים כשומרים במסעדות, או מראש מוותרים על האהבה.
מי אשם?
האמת שאנחנו המאזינים הם האשמים העיקריים. ביום הראשון שהבנו שאפשר להינות בלי לשלם שקל התחלנו למצוץ את הדם של הרשת ולשלם על פס יותר רחב על מנת שנוכל לקחת ולקחת ולקחת ולקחת כמה שיותר. "תביאו עוד, נוריד - זה חינם!!!! פרייארים הזמרים האלה, הם ישירו ואנחנו נגנוב!!!"
יש חצי צדיקים גם ברשת.
יש מספר אתרים שמוכרים מוסיקה ויש מספר אנשים שמשלמים. אבל לא משלמים בשביל הריספקט לאומן אם כי בגלל שזה נשמע יותר טוב. זה ב"היי רז". אבל אם אשיג בחינם אקח באבואה אקח.
מה יקרה?
משיחות שלי עם אומנים בארץ אני מגלה שיותר ויותר אומנים קטנים אינם מסוגלים להתפרנס בכבוד מהתחום. רובם מוצאים דיסק, מתפרסמים והחיים כמפורסם הם לרוב זמניים. ואז שחולף הזמן, והכסף כבר לא ממש נמצא בבנק והאמנות מחלחלת בנשמה ועולה בקרבם השאלה "איך מממנים את הדבר הזה, הרי החכמולוגים שמאזינים לי רק גונבים את השירים שלי ואני נישאר בלי כלום. גם לממן הופעה זה לא זול. מה עושים?" זו הדרך הבטוחה למטה. להחזיר את האומן לעבודת המלצרות, אולי ילמד באוניברסיטה ויהיה רואה חשבון של בעלים של אתר הורדות בחינם, אולי ישיר בבארים גרסאות כיסוי של אמנים אחרים {הרי אותו כבר הכניעו לפני שהכניס מחסנית} או שאולי בכלל ידפוק לעצמו את הראש עם אלכוהול ויתמרמר על המורידים הקמצנים שמשחקים אותה "מעריצים שלו" אבל כמובן, עד הכיס.
מחשבי האודיו - אוסף? תרבות?.
אין כמו ציור יפה. להריח אותו, לתלות אותו על הקיר בגאווה ולהתפאר בו כשנכנס אורח שמעריך אנינות טעם או קצת תרבות. תארו לכם שאת אותו ציור תראו לו במחשב והוא יגיד. "וואי, נחמד! כנס כנס רגע למייל שלי, חבר שלח לי שיר שאני מנסה להשיג כבר הרבה זמן, הוריד לי אותו מאיזה אתר חינמי"
בקיצור, לציור אין משמעות, סתם קובץ קטן על המסך שאין לו שום ערך. אבל הרזולוציה שלו מטורפת. אפשר להתקרב לפרטים ולחתוך חלקים ואפילו אין בעיה של הובלה של הציור כאשר עוברים דירה. מה כבר יקרה לו, הוא נמצא על המחשב הזה, הדיסק און קי ההוא ועל ההרד דיסק החיצוני שלי שאיתו יש עוד בוחטה של קבצים אומנותיים "יקרי ערך". זה בדיוק כמו מה שקורה עם המוסיקה.
אני זוכר שפעם פתחתי שירשור שבו רציתי שתצלמו את ספריית הדיסקים שלכם. העלו כמה מהחברים תמונות יפות של ארונות ובהן תוכן פיסי של תקליטורים ותקליטים. אני מתאר לעצמי שכל אחד שנרכש מחזיק מאחוריו סיפור. משהו שמחזיר לתקופה בחיים, רגש. בין התמונות נתקלתי בתמונה מוזרה - מחשב. "וואו, איזה יופי, יש'ך מחשב!!! הלוואי עלי! ומה עם התמונה שביקשתי להעלות, זו של הספריה" ואז בא המשפט "9 טרה, טריליון וחצי שירים, רואה את כל הדיסקים על המסך, לא זז מהכסא מילימטר והכל בתוך הקופסא השחורה הזו".
במילים אחרות. "יש לי מחשב שבתוכו סחורה גנובה {לא כולה, רובה}, לא יצאתי מילימטר מהבית בשביל להשיג אותה ולאט לאט אני משמין מחוסר מעש!" וואו, עכשיו אני מתרשם. יש לנו כלי בפורום שגם סטרסקי והאצ' לא יכולים נגדו. איש חריף ולא פריאר שאין סיכוי בעולם שמישהו ששר יגיע לארנק שלו.
טכנולוגיה קדימה, אמנות אחורה!
מקדמים טכנולוגיה שכנראה אין מנוס ממנה. הרי זה העתיד שאותו בנו אנשי המחשבים, אנשי המוסיקה לא פיללו לתינוק הזה שיגיע ויגדל ולאט לאט יקטין אותם ואת פרנסתם. הרי אם משלמים ברשת אז זה אחלה, אני בעד. לפחות זה ולא לגנוב בחינם. אבל בין לשלם ללא לשלם המרחק קצר, קצר מידי ומאוד מפתה. כמה מפתה? מספיק בשביל שאפילו לא נרגיש רע על זה שגנבנו. האמת גם אני גונב, בשביל לבדוק אם כדאי לשלם על הגנבה הווירטואלית. אם אהבתי את הגנבה אני מיד ניגש ומשלם עליה בחנות. בעצם עכשיו אני משלם בחנות, אוטוטו לא תהיה חנות. נראה כך בכל אופן.
נראה שאני ממש עצבני מהעניין הזה. האמת שזה רק נראה שאני רק עצבני, כי אני ממש לא רק עצבני. אני עצבני ועצוב. המוסיקה שאנו אוהבים, האנשים שטרחו ונתנו לנו את השלווה הזו, ההשקעה האדירה, הכסף שניזרק לפח על מדיות והאתרים להורדה בתשלום שניפרצים מידי יום בגלל אחד שהוריד שיר ושלח אותו לכל העולם ואישתו והאומן שעושה לנו כל כך טוב נאלץ לפרוש בלי אגורה. ואז כשנפגוש אותו כמלצר במסעדה שנלך אליה אני ואישתי נגיד לו "וואי אנחנו מעריצים אותך, על רקע השיר שלך התנשקנו לראשונה" וכשילך להביא לנו את המנה שבחרנו מהתפריט נסתכל אחד על השניה במבט של "מסכן, לא הצליח לו" כאשר בסופו של דבר אם לא היינו קמצנים הוא כנראה היה מגיש לנו שיר ולא את מנת היום המומלצת ולייחל לטיפ של יותר מ-10 אחוז.
נכון, אין מנוס. אנחנו לאט לאט נעבור לשם. כנראה שגם אני, כשאזדקן אצטרך לחיות בנוחות הזו וכנראה שחוסר הפעילות יקדים לי את התקף הלב ואמות עם זיכרונות פיסים בסיפרית המוסיקה שלי ואין סיכוי שהנכד בטעות יפרמט את הזכרונות שלי. הם תמיד יהיו בתוך ספריה אמיתית, יהיה אפשר לגעת במוסיקה שאהבתי עם הריח שהשארתי, עם הזכרונות שלי והאהבות שלי.
נמר לוי
.