[ *למרות שאין ברשותי חומר של מרגול, בכל הזדמנות שהשירים 'מנטה' ו'חומות חימר' צצים לאזני אני נהנה מהם מאוד, שירים טובים.]
בשנים האחרונות אני לא אוהב מוזיקה שאינה הרמונית, שמתחילות בה קפיצות ורעשים או קטיעות וצעקות או דיסטורשן כלשהו לחינם, דוגמא טובה היא פורטיסהד החדש : יש שם כמה טרקים נהדרים וכמה הרעשות דיסהרמוניות מאוד מעיקות. זה מעניין לשמוע גם כי זה חדש ובא אחרי הרבה זמן ויש להם היסטוריה מעניינת קלות, אבל הדיסק החדש נשמע כמו ניסוי מוזיקלי לפרקים, מעניין מי אוהב אותו.
אני גם לא אוהב את הזמרות הקלילות מדי עם פסנתרי המעלית וכל מיני פיסטומים של באדו-באדו-באדו-טידידיבאםבאם, מין טראש פופ מחופש.
אני גם לא אוהב ג'אז מאותו סגנון, מהיר מדי או קופצני מדי או עליז מדי או נדוש/צפוי.
בשנים האחרונות אני כמעט לא יכול להאזין למוזיקה בעברית. תקופה קצרה שרד אצלי 'הבנות נחמה' ולצערי הכן מהר מאוד רוויתי ממנו. לאחרונה, לפעמים כששירים מתחילים לדבר בעברית זה נשמע לי מעיק ולא שייך. אני לא יכול להתחבר ליוצרים החדשים - כל הבנות החדשות קרן/איה/מירי וגם אריק/והשאר שאינני מכיר את שמם.
יש פעמים שאני רוצה להתיישב להאזין ולא מצליח לחשוב מה לשים.זאת הרגשה מאוד מייבשת, וזה לרוב הזמן שמתחילים להתגרד על רמקול חדש או חוט חדש או קשקוש אחר [ הביקורת שלי על הנושא לא מונעת ממני לסבול מהתופעות, כמובן ]. במקרים כאלו יש לי 'מקלטים בטוחים' שמאופיינים בעיקר ע"י ווליום גבוה ששוטף את הראש - מוזיקה קלאסית או טראנס חפירות [ זהה את נקודות ההשקה בין דבוז'אק וטייסטו : זה כיף וגם קיים ] או כל מיני יציאות מופרכות של 'תחת שמי מוסקבה ' [ האזנה לקלינקה-קלינקה בעצמת-על חושפת את הגישה האימפריאליסטית מאחורי אופי הגשת היצירה כמו גם קצת מהטיח ] או כל מיני סטיות כמו
בוקובינה קלאב או פסקולים שמכילים
גוספל אמריקאי [ ניתן להאזין בלינק לשיר שנקרא down to the river to pray [/
