חומוס
חבר משקיען
- הודעות
- 2,499
- מעורבות
- 402
- נקודות
- 83
(לא חראם?)
http://www.mako.co.il/culture-weeke...gn=TheMarker_Content&Partner=TheMarkerContent
הפרעה פרנקופילית
מצד אחד, הקהל הישראלי משתגע על סרטים צרפתיים. מצד שני, הוא מריע לסרטים הכי מאוסים, נדושים וממוחזרים. למה הטעם של הישראלים כל כך גרוע, ומי בעצם אשם בכך? ארבעה סרטים חדשים וכמה הרהורים על מצבו העגום של הקולנוע הצרפתי בישראל
יאיר רוה | סינמסקופ | פורסם 19/11/15 15:00
צילום: יחסי ציבור
"שעה של שקט": הסרט הגרוע של השנה
״שעה של שקט״ הוא שברון לב מבחינתי. פטריס לקונט, במאי שאני כל כך אוהב את סרטיו (״סודו של מר היר״, ״בעלה של הספרית״, ״משהו מגוחך״), מציג את מה שהוא עבורי הסרט הגרוע של השנה. איום ונורא. השם, כמובן, אירוני: ״שעה של שקט״ הוא שעה וחצי של רעש והמולה. לקונט, לצד יוצרים מעט מבוגרים ממנו, כמו אנדרה טשינה וקלוד סוטה, הוא במאי שהיה חלק מדור שהגדיר את הקולנוע הצרפתי לא כמהפכני אלא כאלגנטי, אינטליגנטי, אנושי וגדוש תובנות על טבע האדם. ״שעה של שקט״, ביחס לרוב סרטיו הקודמים (לקונט מספיק חרוץ כדי להיות במאי לא אחיד באיכותו), הוא סוג של חלטורה. הסרט הזה הוא זיוף מראשיתו ועד סופו. עד כמה ששנאתי את ״למה זה מגיע לי״, לפחות אני יכול להעיד שאני מכיר אנשים כאלה - גזעניים ובורים, מבוהלים ומלאי חרדות. הגיבור של ״שעה של שקט״, לעומתם, הוא קריקטורה. גם אם זה היה סרט מצויר הוא לא היה נהיה יותר אמין.
זהו סיפורו המצומצם של רופא שיניים ביום החופש שלו, שמוצא (במקרה, כי כתיבת מופת אין כאן) תקליט ויניל נדיר, מגיע איתו הביתה ורוצה להקשיב לו במערכת השמע המאוד יקרה שלו. רק קצת שקט ומנוחה, זה מה שהוא רוצה. אלא שהמאהבת שלו מחכה לעשות לו סצנות מתחת לבית, ואשתו הדיכאונית חייבת להתוודות בפניו, וחברו הטוב ביותר צריך ממנו הלוואה, ובנו משכן בדירתם פליטים, ופועלים זרים באים לשפץ את אחד החדרים ומפוצצים צינור ביוב, והשכן מלמטה מארגן מסיבת שכנים - והכל בבת אחת, ברגע שבו הוא מניח את המחט על התקליט.
כל האלגנטיות והרגישויות של לקונט מסרטיו הגדולים ב-30 השנים האחרונות מתעופפים דרך החלון בשעה שהוא שב אל הקומדיות העממיות שאיתן התחיל את דרכו בקולנוע בשנות ה-70, קומדיות מעושות ומאוסות על אנשים איומים שאנחנו באים אל הקולנוע לא כדי להזדהות איתם ולצחוק איתם, אלא כדי לצחוק עליהם, מתוך חוסר מודעות נוראי שהם גרסה איומה של עצמנו.
http://www.mako.co.il/culture-weeke...gn=TheMarker_Content&Partner=TheMarkerContent
הפרעה פרנקופילית
מצד אחד, הקהל הישראלי משתגע על סרטים צרפתיים. מצד שני, הוא מריע לסרטים הכי מאוסים, נדושים וממוחזרים. למה הטעם של הישראלים כל כך גרוע, ומי בעצם אשם בכך? ארבעה סרטים חדשים וכמה הרהורים על מצבו העגום של הקולנוע הצרפתי בישראל
יאיר רוה | סינמסקופ | פורסם 19/11/15 15:00
צילום: יחסי ציבור
"שעה של שקט": הסרט הגרוע של השנה
״שעה של שקט״ הוא שברון לב מבחינתי. פטריס לקונט, במאי שאני כל כך אוהב את סרטיו (״סודו של מר היר״, ״בעלה של הספרית״, ״משהו מגוחך״), מציג את מה שהוא עבורי הסרט הגרוע של השנה. איום ונורא. השם, כמובן, אירוני: ״שעה של שקט״ הוא שעה וחצי של רעש והמולה. לקונט, לצד יוצרים מעט מבוגרים ממנו, כמו אנדרה טשינה וקלוד סוטה, הוא במאי שהיה חלק מדור שהגדיר את הקולנוע הצרפתי לא כמהפכני אלא כאלגנטי, אינטליגנטי, אנושי וגדוש תובנות על טבע האדם. ״שעה של שקט״, ביחס לרוב סרטיו הקודמים (לקונט מספיק חרוץ כדי להיות במאי לא אחיד באיכותו), הוא סוג של חלטורה. הסרט הזה הוא זיוף מראשיתו ועד סופו. עד כמה ששנאתי את ״למה זה מגיע לי״, לפחות אני יכול להעיד שאני מכיר אנשים כאלה - גזעניים ובורים, מבוהלים ומלאי חרדות. הגיבור של ״שעה של שקט״, לעומתם, הוא קריקטורה. גם אם זה היה סרט מצויר הוא לא היה נהיה יותר אמין.
זהו סיפורו המצומצם של רופא שיניים ביום החופש שלו, שמוצא (במקרה, כי כתיבת מופת אין כאן) תקליט ויניל נדיר, מגיע איתו הביתה ורוצה להקשיב לו במערכת השמע המאוד יקרה שלו. רק קצת שקט ומנוחה, זה מה שהוא רוצה. אלא שהמאהבת שלו מחכה לעשות לו סצנות מתחת לבית, ואשתו הדיכאונית חייבת להתוודות בפניו, וחברו הטוב ביותר צריך ממנו הלוואה, ובנו משכן בדירתם פליטים, ופועלים זרים באים לשפץ את אחד החדרים ומפוצצים צינור ביוב, והשכן מלמטה מארגן מסיבת שכנים - והכל בבת אחת, ברגע שבו הוא מניח את המחט על התקליט.
כל האלגנטיות והרגישויות של לקונט מסרטיו הגדולים ב-30 השנים האחרונות מתעופפים דרך החלון בשעה שהוא שב אל הקומדיות העממיות שאיתן התחיל את דרכו בקולנוע בשנות ה-70, קומדיות מעושות ומאוסות על אנשים איומים שאנחנו באים אל הקולנוע לא כדי להזדהות איתם ולצחוק איתם, אלא כדי לצחוק עליהם, מתוך חוסר מודעות נוראי שהם גרסה איומה של עצמנו.