AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 11,906
- מעורבות
- 2,930
- נקודות
- 113
אחד הפסנתרנים שאני הכי-הכי אוהב ומעריך הוא אלקסיס וייסנברג, שלאחונה יצא אוסף 10 דיסקים שלו בסידרת icon של EMI,זהו פסנתרן מאוד מיוחד, לא שיגרתי, עם טכניקה מדהימה, אבל בטכניקה מדהימה יש בימינו כבר קצת אינפלאצייה, כך שלא זה מה שמייחד אותו.מה שכן מייחד אותו כולל, בין השאר:
הוא ההיפך המוחלט מפסנתרנים גדולים אך מעודנים כמו פרחייה וראדו לופו, שכמעט אף פעם לא ירביצו -- שאצלם הכל עדין ויפה ו"מוסיקאלי", אבל "רק לא יותר מדי".
הוא ההיפך מרובינשטיין בזה שאצל רובינשטיין הרבה פרטים ותווים הולכים לאיבוד. אצל וויסנברג כל התווים צלולים כבדולח, אפילו פאסאז'ים מהירים שכולם "מורחים", וכל זאת בלי לאבד את התמונה הכוללת ובלי לטבוע בתוך הפרטים.
אין לו את הקור שקורן לפעמים מנגינתם של פוליני ומיכלאנג'לי.
אין לו את האינטלקט הסימטרי והמרובע-קמעה-לפעמים של ברנדל.
יש בו אש כמו אצל מרתה ארגריך, אבל הוא "מורח" הרבה פחות ממנה.
הפסנתרן שלרוב השוו אליו את ווייסנברג הייה הורוביץ, ואכן יש ביניהם הרבה קווים דומים, ב"אצבעות הברזל", בטווח העוצמות, בצבעים, בהשתוללויות ובעומק הרגשות, אם כי לתפיסתי, לוייסנברג הייה יותר עומק ואינטלקט מאשר להורוביץ. הורוביץ הייה בזמנו תופעה טכנית יוצאת דופן, אבל עם התרבות הטכנאים, זוהרו ומיוחדותו ירדו במידה ניכרת. לא כך וייסנברג, לפחות עבורי, שממשיך להחזיק מיים למרות הרווחים הין הקלידים ובין האצבעות.
לא, לא כל מה שהוא מנגן נפלא ונהדר באותה מידה. למשל המוצארט שהוא מנגן עם ג'וליני בדיסק הראשון אינו משהו מיוחד, אבל יש כמה וכמה דברים די מיוחדים. אתייחס ספציפית רק לקונצ'רטו הראשון של שופן, שכתבתי עליו במקום אחר:
לדעתי/טעמי, הרבה מהביצועים של שופן לוקים בתפיסה "מוטעית" של המלחין, שבהיותו שחפני וחלוש, עם הרבה קטעים חולמניים, יש לפרש את יצירותיו כעדינות, "חרסינה", ולא לנגן חזק מדי, כאילו ff (פורטיסימו -- לנגן הכי חזק) אצל שופין שקול ל-mf (מצו-פורטה, די חזק) אצל ידידו ליסט. לדעתי/טעמי, המוסיקה של שופין, מלאת הלהט, הדראמה, הגאווה הלאומית, העוצמה ולפעמים כמעט מלחמתיות (פולונזים, אטיוד ה"מהפיכה") דורשת את מלוא הטווח הדינאמי של הפסנתר, מהשקט ביותר עד לחזק ביותר. לא רבים מנגנים כך.
מחיר הסט בעת הכתיבה הוא £27.36 באמאזון UK, שלאחר הורדת VAT והוספת משלוח יוצא כ-160 ש"ח -- כ-16 ש"ח לדיסק, ואין סיכון של לעבור את סף הפטור ממיסוי.
- עומק ההבעה שלו
- הדגשת כל מיני קולות וקווים "משניים", שנותנים משמעות חדשה, מרעננת ומיוחדת להרבה יצירות שכל כך הרבה אחרים שחקו וטחנו לפניו
- מגע מופלא, שמעביר קסם מיוחד גם במקומות שההקלטות לא מזהירות
- ניצול מלא של כל טווח העוצמות של הפסנתר, משקט-שקט-שפחות-מזה-כבר-לא-ייצא-צליל עד לכדי עוד-רגע-הפסנתר-מתפרק
- ולא רק עוצמות, אלא גם מיליוני גוונים ומצבי רוח משתנים
- תפיסת הרוח של יצירות, מעבר לתווים ולתפיסות השיגרתיות והמסורתיות והמקובלות.
- מוכנות להשתולל ולהרביץ ולהאיץ ולהאט ולהתפרץ ולחלום
הוא ההיפך המוחלט מפסנתרנים גדולים אך מעודנים כמו פרחייה וראדו לופו, שכמעט אף פעם לא ירביצו -- שאצלם הכל עדין ויפה ו"מוסיקאלי", אבל "רק לא יותר מדי".
הוא ההיפך מרובינשטיין בזה שאצל רובינשטיין הרבה פרטים ותווים הולכים לאיבוד. אצל וויסנברג כל התווים צלולים כבדולח, אפילו פאסאז'ים מהירים שכולם "מורחים", וכל זאת בלי לאבד את התמונה הכוללת ובלי לטבוע בתוך הפרטים.
אין לו את הקור שקורן לפעמים מנגינתם של פוליני ומיכלאנג'לי.
אין לו את האינטלקט הסימטרי והמרובע-קמעה-לפעמים של ברנדל.
יש בו אש כמו אצל מרתה ארגריך, אבל הוא "מורח" הרבה פחות ממנה.
הפסנתרן שלרוב השוו אליו את ווייסנברג הייה הורוביץ, ואכן יש ביניהם הרבה קווים דומים, ב"אצבעות הברזל", בטווח העוצמות, בצבעים, בהשתוללויות ובעומק הרגשות, אם כי לתפיסתי, לוייסנברג הייה יותר עומק ואינטלקט מאשר להורוביץ. הורוביץ הייה בזמנו תופעה טכנית יוצאת דופן, אבל עם התרבות הטכנאים, זוהרו ומיוחדותו ירדו במידה ניכרת. לא כך וייסנברג, לפחות עבורי, שממשיך להחזיק מיים למרות הרווחים הין הקלידים ובין האצבעות.
לא, לא כל מה שהוא מנגן נפלא ונהדר באותה מידה. למשל המוצארט שהוא מנגן עם ג'וליני בדיסק הראשון אינו משהו מיוחד, אבל יש כמה וכמה דברים די מיוחדים. אתייחס ספציפית רק לקונצ'רטו הראשון של שופן, שכתבתי עליו במקום אחר:
לדעתי/טעמי, הרבה מהביצועים של שופן לוקים בתפיסה "מוטעית" של המלחין, שבהיותו שחפני וחלוש, עם הרבה קטעים חולמניים, יש לפרש את יצירותיו כעדינות, "חרסינה", ולא לנגן חזק מדי, כאילו ff (פורטיסימו -- לנגן הכי חזק) אצל שופין שקול ל-mf (מצו-פורטה, די חזק) אצל ידידו ליסט. לדעתי/טעמי, המוסיקה של שופין, מלאת הלהט, הדראמה, הגאווה הלאומית, העוצמה ולפעמים כמעט מלחמתיות (פולונזים, אטיוד ה"מהפיכה") דורשת את מלוא הטווח הדינאמי של הפסנתר, מהשקט ביותר עד לחזק ביותר. לא רבים מנגנים כך.
ספציפית לקונצ'רטי של שופן, רבים מהמבצעים מתייחסים אליהם אכן כאל קונצ'רטי קלאסיים כמקובל בתקופה, עם מבנה מוגדר, צורת הסונאטה,טמפו מוגדר וכמעט אחיד וכו'. לדעתי/טעמי, הקונצ'רטי האלה, יותר משהם קונצ'רטי, הם פנטאסיות לפסנתר, עם תזמורת ברקע. אין לשופן תפיסה צורנית רחבה וסימפונית, אלא הוא נותן לדמיון שלו לקחת אותו (ואותנו) לכל מיני מחוזות, שלכל אחד מהם יש עולם רגשי משלו, והמצברוח יכול להתחלף בשנייה. רבים מתלוננים על שהתזמור חובבני, יש שניסו לשפר אותו, ורבים מקצרים את המבוא התזמורתי. אני מאוד אוהב תיזמור טוב, ובכל זאת אני מאוד אוהב את המבואות התזמורתיים ואת התפקיד הלא-בולט של התזמורת.
אני הייתי ממליץ דווקא על ביצוע מעורר מחלוקת, בהיותו כה מנוגד לתפיסות המקובלות האמורות לעיל. בנוסף לכך, הוא גם מוקלט די רע (אבל לפחות בסטריאו). צליל הפסנתר יותר מתכתי מכפי שיכול להיות פסנתר כלשהו עלי אדמות, לפעמים קשה לזהות כלים בגלל הגוון המוזר בהקלטה, ובכל זאת...
אני מדבר כל ביצועו של אלקסיס וייסנברג עם סקרובאצ'בסקי.
רק בקיצור -- הקשיבו לפתיחה, Allegro maestoso (די מהר וב"מלכותיות") כשהטרומבונים בתזמורת נוכחים באופן ברור, ואחר כך הצ'לי "מגישים" את הפסנתר בחמימות רומאנטית, וגם הוא פותח בעוצמה ו-maestoso, ומייד ברגע הבא ברכות, ואח"כ מעבר רומאנטי לנושא בפסנתר, מעבר, חזרה עוד יותר רומאנטית, עם כל מיני משחקים "קוקטיים" למעלה ולמטה, ו-פוף, עברנו למצברוח אחר, עם ריצות (צלולות, לשם שינוי מבורך מהאחרים) ו-הופ! הטמפו ממש נשבר לקראת הנושא השני של הפסנתר, שמתחיל לאט ומתגבר ומתגבר...
והחלומיות של הרומאנצה... והשובבות של הפרק האחרון... והכל צלול!!!
אין כמוהו, וייש שיגידו שזה לטובה... 
מחיר הסט בעת הכתיבה הוא £27.36 באמאזון UK, שלאחר הורדת VAT והוספת משלוח יוצא כ-160 ש"ח -- כ-16 ש"ח לדיסק, ואין סיכון של לעבור את סף הפטור ממיסוי.
