התשובה שלך ממש לא מוכתבת רק על ידי זה שאתה "מעריץ ביטלס כבד", אלא גם בטח על הררי דברים שקראת בכל מיני מקורות ופורומים למיניהם, ומדובר בתופעת cult לכל דבר ועניין, שה"אמיתות" שלה ממש מפוקפקות. יש מוליכי דעה שהם הקובעים מה "נחשב" ומה לא, והדברים נקבעים על פי טעמם, ויכולתם לשכנע בדברים שהם מתלהבים בהם והדברים שהם מזלזלים בהם.
אני בכלל לא נהנה ממונו, אז אין לי מה לחפש במיקסים של מונו. וזה אכן עניין של טעם, אבל
כל מה שרלוונטי בענייני מוזיקה --
100%, לא 99.999999% -- זה
רק טעם, לא "עובדות" למיניהן.
אני לא מתווכח על תשומת לב -- שוב עניין של cult. זה ממש לא מעניין.
גם יש גבול
מאוד נמוך לעד כמה מעניין אותי מה שהלהקה והמפיק אישרו, כי (א) אם מוצא חן בעיני משהו אחר, טיפשי לגמרי לדבוק במה שאני פחות אוהב רק בגלל זה, ו(ב), את מה שהם אישרו הם שמעו דרך ציוד שאינו דומה לציוד של היום, והם שמעו סאונד שונה לגמרי, אז הטענה הזו חלשלושה
מאוד.
אז מכל ההכרזה הגרנדיוזית
נשארנו רק עם תקליט אחד, ש
עולה סכומים מטורפים, שרק פראיירים עשירים יכולים לקנות, וכמו כל התקליטים היקרים, תקליט של הרבה אלפי דולרים לא נשמע פי מאות יותר טוב מכזה שעולה הרבה עשרות דולרים. זה גם לא כמו בציוד, שאם אתה משקיע הרבה יותר אתה משפר את כל מה שאתה שומע דרכו, אלא מדובר בהשקעה בתקליט אחד.
וגם אז יש את השאלה אם בכלל אוהבים את התקליט האחד הזה הרבה יותר מאשר גירסה דיגיטלית טובה שלו...
בקיצור, עם כל הכבוד לוויניל, אף אחד לא "חייב" להתעסק אם זה אם הוא לא
ממש אוהב את זה.
למי שלא שמע תקליטים במו אוזניו וממש התלהב, אלא רק קרא תיאורים על "אנאלוג אמיתי" וה"קסם" של ויניל וכל אלה -- מה שנקרא "אודיו במילים" -- לא כדאי להיכנס לזה בלי לשמוע.