בעיקר שלא יהיה צבע אופנתי שפשה בקרב האודיופיליה המודרנית, מגברים חלשים שגורמים לכאורה לנדנד של הצליל ונעים באוזן זה לא בשבילי.
צוהריים טובים
נ.ב
הנטיה לראות ברמקול נציל ו/או לחילופין בווינטג' נחות מבחינה סונית, היא אנטי אודיופילית בעליל. לעניות דעתי תפיסה זו מקורה בהנחה השגוייה שהנ"ל מייצרים (לצד שאר המגרעות) מוסיקליות ו"צבע". כל שכן כאשר יחידת הבס שלו עשויה מקרטון. מדובר אם כן בעיקר בסטיגמה שלא רק במקרה שלי לא החזיקה מים.
תסכימו או שלא, הרבה תלוי גם בתנאים שמסביב, וכמובן איך לא במערכת עצמה. כלומר במקור, כבילה, ההגברה שמניעה את אותם הרמקולים והמרחב שבו הם מנגנים.
לפני ההשתאות של מי מהחברים כאן, צריך להבין שמדובר בעולם ומלואו. מתכנון של הרמקול והתיבה שלו, סוגי היחידות שנבחרו לו, ועד לרמת המיקרו של הקרוס, והחומרים ממנו הוא עשוי. אם עסקינן בבס שהממברנה שלו נוצרה מקרטון, אזי כמו בשאר היחידות שעשויות מחומרים מתקדמים, קיימות כאן לא מעט אופציות. לדוגמה בחירת תצורת הסראונד שמחזיק אותה. הרכב הקרטון ודחיסותו, גמישות התנועה שהוא מייצר ביחס לסראונד, ולבסוף שלא נשכח את גודל המגנט שקובע את נצילות היחידה וכו.
ללא קשר, זו לא חדשה אודיופילית מרעישה, שלמרחב שבו המערכת עובדת יש השפעה מהותית על התפתחות הסאונד. תגובתו האקוסטית מכרעת. בנוסף לא פחות חשוב הטיפול בחשמל ובשיכוכים. לכל אלה השפעה לא מבוטלת גם על רמת המוסיקליות ובתוך כך "הצבע" שהמערכת מייצרת.
כנגד כל התחזיות, ועל סף יאוש, יחלתי לעצמי לקבל קמצוץ מתיקות בסאונד. כל זאת למרות הטיפול וההשקעה בכל הנלווים מסביב, השימוש ברמקול ווינטג', מסלול פול מנורתי כולל מקור אנלוגי חם, ופרה פרה מבוסס נוביסטורים.
שמו שמיים, דווקא במעבר להגברה הדיגיטלית החזקה ( פי 20 מהמנורתית), אותה המתיקות ובמילה אחרת ה"צבע" הנכסף, הופיעה והפתיעה בצורה יוצאת דופן.
מי שמכיר אותי היטב, יודע עד כמה אני משתדל להתרחק מסאונד אנליטי וחסר חיים, שלא לדבר על כזה שנוטה לסכריניות. הכיוון ההולסטי והטבעי הוא נר לרגליי וזה מה שמנחה אותי.
מכאן שאני מסכים אם ההבחנה של שניצל בנוגע למוסיקליות, ולא רק זו המודרנית, וככזו גם אצלי היא מחוץ לתחום.