מה בתפריט: Brand Audio ומערכת חדשה בישראל של T+A וקינוח מרשים

אחת לתקופה אני מרים צלצול לאמיר מברנד אודיו לשמוע מה חדש ומה התעדכן אצלו בעסק, אם כי הפעם זה היה יותר מוכוון מראש מצידי לחברת T+A, הגרמנית שמזה מספר שנים אני מחכה להזדמנות להכירה, בסביבה נורמטיבית שאיננה תערוכה ואמיר כמו תמיד, תוך כמה ימים מעדכן בהודעה קצרה שהכל מוכן וההזמנה פתוחה.

אז מה בתפריט היום?

• רמקולים רצפתיים: T+A - Solitaire S 430

• מגבר הספק סטריאו: T+A - A 3000 HV

• קדם מגבר: T+A – P 3100 HV

• מקור סטרימר / דאק / CDP:T+A - MP 3100 HV

• אנלוג: TransRotor - Rondino Bianco FMD

• אנלוג – זרוע: TRA 9

• אנלוג – ראש: TransRotor MC Figaro

• פונו: Cary Audio - VT-500

• כבילה:  Ansus + Swisscables

• מקור תוכן דיגיטלי: Tidal + Roon

למרות שזו אינה הפעם הראשונה בה אני מבקר בחדר המדובר לסשן האזנה, המערכת הפעם אחרת לחלוטין ועימה נדרש להשקיע קצת זמן לבצע כמה כיוונונים, כמו זוויות הטיה ומרחקי הרמקולים, קצת הזזה הצידה של זוג רמקולים מדגם ה-Ktema של פרנקו המנוח, שהם ספק רמקולים ספק דוגמנים (גם להם צריך להאזין מתישהו). בקיצור בערך כרבע שעה אני מבלה בהתעסקויות פיזיות בחדר, שהרי ידוע שבציוד ברמות הללו הכיוונים הקטנים הללו מחוללים דרמה בתוצאה הסופית. לא ייאמן אילו הבדלים יכולים לחולל 5 מעלות בזווית הטיה של רמקול.

לא עשיתי לעצמי הנחות ואת המשימה הנודניקית הזאת ביצעתי עם The lady in the balcony: Lockdown session של קלפטון. יש באלבום הזה כמה פספוסים באיזון הבמה ועוד כמה פספוסי עריכה שחמקו להם פנימה להקלטה הסופית שלא במכוון (או שכן). אז ראשית, אני לא נוגע בכלום ופשוט מתיישב להאזין. מהר מאוד מצאתי את עצמי נגרר למאמצי שווא בניסיון לפתור את בעיות האיזון הללו על ידי המערכת עצמה. שכחתי שכל "התקלות" מקורן בהקלטה וטוב שנזכרתי בזאת ומשם המערכת צלחה את ייתר הכיול באופן פשוט יחסית, וזאת בעצם בכך שהיא לא שיקרה לי במניפולציות שהיא "תיקנה" את הבעיות בהקלטה, מה שנקרא בסלנג אודיופילי "עשתה לי נעים באוזן" ובעצם המערכת שיקפה לי בקלות את ה-"פאקים" בהקלטה הזו. לאחר מכן עברתי ל-Malia שנתנה לי את הסטמפה שהכל מסודר כבר בשניות הראשונות.

MALIA - Convergence

בפתיח של Malia נפח צלילי הבאס הראשוניים ממלאים את החלל מהרצפה ועד לתקרה ואני חש את כיסי האוויר שנעים בחדר כאשר זמני התאוששות של הרמקולים טובים מאוד, אבל לא כאלו שמזכירים את ורסטפן במפלצת ה-F1 של רד בול במסלול מונקו. הפרטים והרזולוציה שופעים מקצה לקצה ופריסת הבמה המלאה והגודל שלה יחד עם הומוגניות מטמטמת גונבים את ההצגה כולה, ולמרות שנשמע לאוזן שאין כאן פריצת קירות של החדר, עדיין הצלילים והבמה מייצרים לי מסך סאונד מרצפה לתקרה ומקיר ימין לשמאל, דבר שמוביל אותי להבין ולצפות שבהינתן חדר מעט גדול יותר, האפקט הזה יהיה מועצם אף יותר. האלבום מתגלגל ומתפתח לו ואיתו הכרת היכולות ההולגרפיות שמספקת כאן המערכת. אני מאזין בריכוז ומתחיל לקבל תחושות מרחב ומרחק בין הצלילים השונים שנעים בחלל. מי נמצא מטר ממני, מי 2 מטר והכי מרשים, המרחב והמרחקים בין הצלילים עצמם בשטח הבמה מה שמכונה "שכבות" ובל נשכח, אין כאן באמת במה, כי מרבית המוזיקה באלבום הזה היא דיגיטלית! מרשים כבר אמרתי?

Wolfgang Haffner - Kind of Spain

בקונצ'רטו החוויה ניתנת לסיכום במילה אחת: אותנטית. אותנטיות אנלוגית אני קורא לזה. והכוונה היא לא השוואה או הקבלה לעיגול השחור המסתובב, אלא להאזנה לכלים מנגנים ב-Live. הקסם הזה של אותנטיות הכלים בחי, הוא משהו אחר וזה הצליח לחדור לאוזניי בביצוע כאן.

 

André Rieu - And The Waltz Goes On

אני שוב מרגיש מוגבל בתוצאה הנפלאה שמתגלה מולי והיא רק ע"י החדר עצמו. הכינורות כאילו מתגנבים לי מימין למרכז הבמה והם עושים זאת מדהים ועם הרבה דרמה. השליטה במתרחש היא יוצאת מן הכלל החל מהקטעים הרגועים ועד לקטעי הקרשנדו, כאשר האחיזה היא כמעט אבסולוטית בכל המישורים ואני שוב מרגיש שהדבר היחיד שמגביל את המערכת הזו, הוא החדר.

מהיצירה של הופקינס אני ממשיך לקטע תופים וכלי הקשה לא פשוט לביצוע בלשון המעטה. לא רק שאני שומע את יריעות התוף זזות, אני מצליח לבדל בין אלו שמתוחות יותר לאלו שמעט רפויות ואלו יכולות רזולוציה ברמות הקצה של מוצרי אודיו איכותי. הדבר היחיד שהיה מעט חסר לי כאן זה קצת יותר התקפיות. קצת יותר אלימות, ככה כמה סימנים כחולים או פנס בשתי העניים ולא רק בעין אחת. כאן לתחושתי החדר פחות הגורם המגביל, אלא הם הרמקולים עצמם, אך בל נשכח, הכל יחסי היות ואני מוצא עצמי עורך כאן השוואות והקבלות לציוד שנמצא בסקלה העליונה של תחום האודיו הדו ערוצי, אז שוב, מילות הביקורת שלי כאן הן יחסיות כמובן.

קצת דילן וקרביץ

אני ממשיך עם קצת מעיל ארוך בחום הזה של ת"א וקצת הרבה Low של קרביץ והתיאורים האודיופילים הופכים לפחות מעניינים כי אני פשוט שקוע במה שבאמת חשוב (תודות לכל מה שהפך למיותר כמובן), אני דועך לשקיעה הנפשית והפיזית כאחד בתוך הסם הנפלא הזה שנקרא 'מוזיקה טובה'. הרגע הזה שבו אתה שם את הראש אחורה ומפליג... תענוג.

Metallica – Black album

בשלב הזה אני קופץ לאש של המטאל. אפילו לא מעניין אותי איך נשמעים כל מיני קטעי ג'אז ומוזיקת תערוכות לעוסים לאין קץ. בכלל בשנים האחרונות אני מוצא כי סוג של זנחתי את קטעי הבחינה הללו היות והם הפכו ללא מעניינים במיוחד בסקירות והטחינה שלהם בתערוכות גרמה לי לרמה מסוימת של מיאוס. אז יותר מעניין לתת בראש עם ה'בלתי נסלח' ושתמיד כשמו וכמנהגו, הוא בשלו, מכסח את כל מי ומה שיבוא אליו.

אז כאן אומנם המערכת עמדה במשימה עם שליטה ודינמיקה נאים מאוד אולם אני מודה כי שמעתי ביצועים טובים יותר עם אימפקט אחר, רק שפרט שולי שאל לי לשכוח לציין, אותם טובים יותר גם נושאים תגי מחיר אחרים. גם כאן יש לי תחושה שזה יותר הרמקולים מאשר האלקטרוניקה אבל זו רק תחושתי ולעשות מטאל כמטאל פֶּר-סֶה זה סיפור בפני עצמו.

מנת קינוח כחול לבן

בכל זאת אמיר טרח והכין וכשהמפלץ המסתובב מולי כולל מבנה שלד המורכב בין היתר מפלטות אקרילי עבות (מי שמכיר וזוכר את אחד הגלגולים הקדומים שלי ב-DIY בשנים עברו שבו כיכבה איזו פלטה עצבנית של החומר הזה יבין את המשיכה שלי אליו), בקיצור היה פה שילוב גם של טיזינג אישי וגם סט אנלוגי מושקע ומעניין העומד לרשותי. אז למה לא בעצם? קינוח היא מנה חובה בתום כל ארוחה איכותית שכזו.

חיפוש מהיר באלבומים שהיו בנמצא בחדר ושלפתי אלבום של אבישי כהן שאותו אני מכיר היטב בפורמט הדיגיטלי. אני מתחיל כמובן עם הדיגיטלי ובתום הקטע הראשון אני עובר להאזין לאנלוג ומגבש ניתוח מאוד מאוד מהר, לאחר מכן אני חוזר לדיגיטל רק שהפעם אני נותן גם לתקליט להמשיך להסתובב באותו תזמון ואני למעשה מקיים השוואת A – B הכי ישירה וקלה שיש.

אני פשוט מדלג הלוך וחזור ביציאות בקדם מגבר. אז מה המסקנות...? הביצוע הדיגיטלי היה מעולה וברמה גבוהה מאוד. אבל הביצוע האנלוגי שייט בגבהים אחרים לגמרי. אחסוך את כל הסופרלטיבים המוכרים ואסכם במילים הבאות: באנלוג לא היה את הצורך הזה להגביר או להפעיל את החיישנים המיוחדים של ניתוח התוצאה. פשוט אין את הדחף הזה וזה אומר הכל. האם זה אומר שהאנלוג היה טוב יותר מהדיגיטל? במקרה הזה, במערכת הזו, בתנאים הללו, באלבום הזה ובקונפיגורציית הזרמה הדיגיטלית הזו - ללא ספק האנלוג נתן תוצאה טובה יותר באופן משמעותי. קינוח כמו שקינוח צריך להיות. 

תודה רבה לאמיר מ-Brand Audio, תמיד כיף לבקר וליהנות אצלו, הן מהחברה והן מהתוצאות.

עד הפעם הבאה...