מיני סדרה בת חמישה פרקים מבית HBO ו-SKY UK, המתארת את המאורעות שהתרחשו בצ'רנוביל 1986. פיצוץ בתחנת כח גרעינית הפך להיות אחד האסונות ידי אדם החמורים בהיסטוריה
הסדרה מתחילה בפיצוץ ובהמשך מראה לנו את ניסיונות הבלימה של האסון ותהליך הניקיונות ופינוי האזרחים. קשה לתאר עד כמה גדול היה האסון ועד כמה הרבה יותר גרוע זה יכול היה להיגמר.
תחילה אנו נחשפים לאימה של התושבים הקרובים ושל אנשי כוחות ההצלה הראשונים שהגיעו למקום – לוחמי האש. לאף אחד מהם לא היה מושג מה גודל האסון וההשלכות מעצם ההימצאות שם. המראות המחרידים מועברים בלי אובר דרמטיות או תיאטרליות, מעלה שהסדרה מצליחה לשמור עליה לכל אורך הדרך.
אין הרבה סצנות קשות בסדרה, אבל כן יש מעט מראות של אנשים שנפגעו אנושות מהקרינה. האימה של הסדרה נובעת לחלוטין מכך שהיא פשוט מראה את המציאות. העובדה שהסיפור, הכה מחריד הזה הוא אמיתי, זה גורם הפחד כאן. ה"טריק" היחיד שהיוצרים משתמשים בו על מנת להגביר את הדרמטיות והפחד של הצופה הוא פס הקול. פס הקול מאיים, ונשמע הרבה פעמים כמו סירנה, מתגנב לאט לאט ותורם לתחושת החרדה הגבוהה שהסדרה מייצרת אצל הצופה.
צ'רנוביל חושפת אותנו לשיטת הממשל הקומוניסטית של אותם השנים, כאשר עדיפות הממשל היא להסתיר כישלונות כמעט בכל מחיר. אפילו סכנת מוות לאזרחים, בקושי מניעה את הממשלה לפעול. לעומת הממשלה, קהילת המדענים הרוסית שילבה כוחות וגילתה פיקחות וקור רוח במשימה למנוע את הידרדרות האסון. הממשלה "נידבה"\"גייסה" המוני אזרחים על מנת לעזור בעבודות השונות: כורים על מנת לכרות מנהרה מתחת לליבת הכור שהתפוצצה, ופועלים או נערים לעבודות ניקיון למיניהן. ברוב המקרים מבלי לספר לאזרחים על הסכנה הבריאותית החמורה. בחלק מהמקרים האנשים כן היו מודעים והבינו שאין כל כך ברירה, זו דוגמא לרוח ההקרבה הרוסית המפורסמת. בדר"כ אותה ההקרבה לא הייתה למען המפלגה, שהייתה שנואה על רוב האזרחים קשיי היום, אלא למען המולדת.
מבחנתי אחד הדברים המדהימים ביותר שהסדרה מצליחה לעשות הוא שחזור המציאות של התקופה והמקום. אני עליתי לארץ עם משפחתי מאוקראינה בגיל 6 ולא הספקתי לספוג ממש את התרבות (ובתקווה גם לא את הקרינה) שם, אבל מסיפורים, סרטים ומעט ספרים, הרגשתי שהסדרה מצליחה לתפוס את התרבות הסובייטית בדיוק ריאליסטי יוצא דופן. הריאליזם מתבטא קודם כל בפן הוויזואלי, אם זה הבתים עם הטפטים על הקירות, או הבגדים והתסרוקות. אבל ההישג הגדול הוא ללא ספק היכולת להעביר את אורך החיים והמבנה החברתי המורכב של המדינה. מהפועלים והאזרחים הפשוטים, לחיילים, למדענים ועד לפוליטיקאים ברמות שונות. כמובן שאי אפשר גם בלי סוכנות הק.ג.ב. הנודעת לשמצה שגם היא כמובן דאגה לשלוח את הזרועות שלה בנעשה.
היוצר של הסדרה הוא קרייג מאזין, שעד כה כתב בעיקר קומדיות כמו The Hangover חלקים 2 ו-3 וגם שניים מסרטי Scary Movie. לא ממש ברור לי איך הוא התגלגל מכתיבת קומדיות, תסלחו לי, די מטופשות לכתיבת יצירת מופת כזאת.
הדמויות הראשיות של הסדרה הן: פרופסור ואלרי לאגסוב (ג'ארד האריס), בוריס שרייבה (סטלן סקארסגארד – "הנוקמים", "הנערה עם קעקוע הדרקון") ואולנה חומיוק (אמילי ווטסון). כאשר רק דמותה של אולנה חומיוק היא מומצאת, ווטסון סיפרה שדמותה מייצגת את כל קהילת המדענים הגדולה שעבדה על ניסיון ההתמודדות עם האסון. פרופסור לאגסוב היה המדען הראשי שנקרא לתת חוות דעת ולהציע פתרונות, ואילו בוריס שרייבה היה נציג הממשל שעבד בצמוד עם פרופסור לאגסוב.
כחלק מהעבודה על הסקירה הזו, עשיתי קצת עבודת שורשים ודיברתי עם ההורים שלי וההורים של אשתי על הזיכרונות שלהם מאז. הופתעתי שכולם זכרו את התאריך והרבו בסיפורים על כיצד הממשל שיקר לאזרחים על מנת שהם יוכלו לנצל את האזרחים לעבודות ההכרחיות אך הקטלניות. ההורים שלי זכרו שהממשל לא סיפר כלום במשך כשבוע, הם גם סיפרו על כך שהיה חשוב למפלגה שחגיגות ה-1 במאי בקייב יתקיימו ורק לאחר מכן הם סיפרו לתושבים. חמי סיפר לי על ניסיונות הכיבוי בעזרת מסוקים (שרואים את זה בסדרה). הסיפורים הללו רק הדגישו בפניי עד כמה הסדרה נצמדת למציאות ומעבירה את הדברים בצורה הכי ריאליסטית שהם יכלו.
אני בכוונה לא מתאר סצנות מהסדרה, על מנת לא לפגוע בחוויית הצפייה שלכם, אבל הרשו לי כן לתאר סצנה בודדת, שלטעמי ממש מייצגת את כל הסיפור. באחד השלבים של ניקיון האתר הוחלט שחובה להוריד מהגג הגבוה של המפעל הגרעיני רסיסי גראפיט. עוצמת הקרינה במקום הייתה מקסימלית ואף רובוט סובייטי לא יכול היה לשרוד שם. הפוליטיקאים הרוסים הבטיחו לבקש עזרה מגרמניה, ששלחו רובוט משלהם. לאחר שתי דקות מהרגע שהרובוט הועלה לגג, הוא לא עמד בקרינה ויצא מכלל שימוש. התברר שהממשל הרוסי שיקר לגרמנים שרמת הקרינה הרבה יותר נמוכה ממה שהיא הייתה. סצנה אחת, סיפור צדדי אחד בתוך כל הבלגן הזה, אבל מסכם את כל העניין לטעמי.
פרק הסיום שונה במעט משאר הפרקים, וכולו מתרכז במשפט הפנימי שנערך בעקבות האסון. כמו בהרבה סדרות או סרטים שמבוססים על סיפור אמיתי, גם בצ'רנוביל, קטעי הסיום מראים צילומים אמיתיים מהתקופה ואת האנשים האמיתיים מאחורי הדמויות המרכזיות. ומתארים לנו מה עלה בגורלם. הסיום הוא עוצמתי ומחבר את כל העלילה והשחקנים לאירועים והאנשים האמיתיים.
רמת המשחק בסדרה היא יוצאת מן הכלל. למרות שהשחקנים הם בריטים ואירופאים, הם מצליחים ללכוד בצורה מעולה את האופי והסגנון הרוסי. מה שמוביל אותי לחשוב על איך הסדרה הייתה נראית לו הם היו באמת משתמשים בשחקנים רוסים ואולי אפילו מדברים ברוסית.
הקצב של הסדרה היה מאוד מספק והייתי דבוק לחלוטין למסך במשך רוב הזמן, יחד עם זאת פרקים של שעה מרגישם עבורי טיפה ארוכים מידי. יכול להיות שהייתי מעדיף אם הסדרה הייתה 6 פרקים אבל של 45 דקות.
הטענות הקטנוניות שיש לי כלפי הסדרה מתגמדות נוכח ההצלחה של היוצרים לספר את הסיפור, תוך כדי לכידה מציאותית ביותר של התקופה, התרבות והאירועים. כמו כל סדרה טלוויזיונית כמובן שיש רמה של דרמטיות, אבל היא מרגישה לא יותר מציפוי הכרחי לסיפור הנוראי ולמקום שבו הוא התרחש. הצגת הסיפור בצורה זו היא לא פחות מגאונית וראויה להערצה לדעתי.
לסיכום צ'רנוביל היא הישג טלוויזיוני ראשון במעלתו ומסמך מרתק וכואב לאחד האסונות הכבדים והמחרידים ביותר שהאנושות ידעה. המילה ריאליזם שחזרה הרבה פעמים בסקירה הזו, מבחנתי היא מילת המפתח לאיכות יוצאת הדופן של סדרת המופת הזאת.
הציון שלי: 9.8/10 צפיית חובה!
