אל תסתכלו למעלה - ביקורת

יצאתי אחרי טרום בכורה של הסרט "Don't Look Up", עם מסקנה שהבמאי בהחלט בן אדם שמבין מה הוא עושה בתחום הקולנועי. איך הוא יודע לקחת רעיון ולהוציא אותו אל הפועל. ביציאה מהסרט, ואני דווקא בא מהסוף, התחושה היא מאוד קשה מצד אחד, לא נעימה - לא כי הסרט רע, אלה דווקא כי הסרט היה ממש טוב! הוא מעביר את הפואנטה הרצויה, אבל משום שהעברת הפואנטה מאוד טובה, זה נראה מאוד מפחיד, עד כמה שהסרט הזה הוא מראה שלנו עלינו, של האנושות, עלינו ועד כמה שאנחנו הרשינו לאלמנטים מסוימים בחיינו להשתלט עלינו וזה מה שמביא לאבדון שלנו.

 

בסרט, ראשית כל, רצה הבמאי להביע עד כמה שהתרבות האנושית - מטומטמת, שפשוט אין לזה מילה אחרת, פשוט ירדה מהפסים. עד כמה שאנחנו לא נהיינו לאנשים עם תרבות של אנשים חושבים אלה לצרכני תקשורת וזהו! חוץ מהיותנו יצרני וצרכני תקשורת ובידור, רוב האנשים הם כלום מעבר לזה. לא מסוגלים לחשוב או להביע ביקורת ברמה אפסית. לדעתי זאת האימרה של הבמאי. כאשר הוא ניסה לעשות אלגוריה לנושא של אקלים / התחממות הגלובלית, והוא מנסה לרמוז שאנחנו נמצאים עוד בשלב שאפשר לתקן ולשנות ועוד אפשר לעשות משהו, אבל זה חייב לקרות כאן ועכשיו, לפני שיהיה באמת מאוחר מדי.

 

כי כמו שהסרט מראה, תמיד יהיו אנשים מאוד עשירים שרוצים מאוד להשפיע על מה שקורה בסביבתם ובעולם בכלל, וירצו להשתמש בסיטואציות הקיימות כדי להפוך את זה להזדמנות שלהם כדי להרוויח וברוב המקרים זה קורה על חשבון כל האחרים מבלי אפילו לחשוב לרגע מה יקרה, אם וכאשר הניסיון שלהם לנצל את הסיטואציה, פשוט תפגע בכולם ולא תהיה דרך חזרה מפעולותיהם. גרוע מזה, העשייה הזאת עטופה בעטיפה יפה שמיועדת לעזור לאנושות ומתברר בדיעבד שדווקא הפעולה הזאת היא שהייתה הפוגענית או ההרסנית ביותר.

 

בסופו של דבר, דווקא האינטרסים של אנשים עשירים שמעוניינים לקדם את האינטרסים שלהם על חשבון אלו של אנשים אחרים תביא לתהומנו אנו. הסרט הזה בסופו של דבר הוא לא אופטימי בכלל. הוא צבעוני, הזוי, עטוף כקומדיה טרגית. קומדיה, כי כן הסרט מצחיק שמציג את האנושות ברמה מטומטמת עד אין קץ, עד כמה שהם דבילים, אינפנטילים, ולא מסוגלים להסתכל מעבר לנקודה שעל קצה האף שלהם, לא מסוגלים להרחיב אופקים, אטומים וכל מה שמעניין אותם זה האינטרס הקטן שלהם מבלי להבין שיש את התמונה הגדולה הרבה יותר, ולהם הכוח להשפיע על התמונה הזאת, ואם הם לא יעשו זאת, הם יאבדו הכל. כרגע יש להם את הכל אבל אם הם לא יפעלו, הם יאבדו הכל.

 

בסרט הזה יש גם דמויות חיוביות, שמנסות להביא את הבשורה לשינוי. צועקים - אבל איש לא מקשיב להם כי הם נראים מגוחכים. ועד כמה שזה נשמע אמיתי היום: כמה אנחנו רואים ושומעים אנשים שנראים או מוצגים לנו ככאלה, אבל אלו בסך ובתמים מנסים לצעוק את הצעקה האנושית שקיים מחדל, דברים נעשים שפוגעים בנו, אבל העולם כולו בעצמו - מציג אותם כלא אקטואלים רק בגלל שלא אוהבים איך שאותם אנשים צועקים לעזרה.

 

 

בעיני הסרט מצוין. קומדיה, טראגית שנונה מאוד. כמו שהבמאי כבר הציג במספר סרטים לפני כן, הסרט הזה עומד באותם קריטריונים והמספר בעיני מאוד ברור: כאשר חלק מהקהל שצפה בסרט, היה בעיני אותם אנשים הטיפשים שראו בסרט הזה רק שיעשוע בלבד ותו לא.

 

הקאסט של השחקנים רב וכולל: את לאונרדו דיקפריו, שמשחק פרופסור, שתלמידתו מגלה כוכב שביט שמתקרב לכדור הארץ וכנראה הולך להשמיד אותו. דוקטור גרנדל מינדי, אדם בשנות ה- 50 אולי 60 לחייו, עם ילדים בוגרים ובעיות גופניות שונות שכלל לא מוכן לחדשות כאלה ועכשיו צריך להפיץ את הבשורה של האבדון המתקרב אל העולם כולו. לגבי לאונרדו דיקפריו, לי יש נטיה מאוד שלילית כלפיו. כל סרט שאני רואה עם השחקן הזה, אני רואה את השחקן ולא את הדמויות שהוא משחק. זה נראה מאוד לא אמין ועל כן צפייה בשחקן זה לרוב לא מהווה כיף גדול. יחד עם זאת בסרט הספציפי הזה, כן הצלחתי לראות דמות שחווה משבר ומנסה להתמודד איתו בדרכה שלה.

 

השחקנית ג׳ניפר לורנס, שנראית מאוד מפורסמת ומקובלת בהוליווד לא תופסת את חיבתי. מכלל הסרטים שלה, לא הצלחתי להתחבר לא עם גיבורות שלה / ולא עם הדמויות שלה, או אליה עצמה כאל בת אדם. ולמרות שבסרט הזה תשומת ליבי לא היה בשחקנית עצמה אלא כן בדמות שהיא שיחקה, וזה נעשה בצורה מספיק אמינה ומגוחכת בהתאם לדרישה של התסריט. בסרט הזה, היא משחקת את הדוקטורנטית, אשר מגלה את כוכב השביט הנופל, שעל שמה הוא נקרא, ונראה שכל הסיפור שלה בסרט הזה, היא מוצגת כאדם שנוא על האנשים בגלל שהשם שלה הוא כשמו של כוכב שביט שהולך ליפול עליהם! או אולי פשוט משום שאולי כוכב השביט כלל לא קיים.

 

שחקנית נוספת היא מריל סטריפ, שמשחקת את נשיאת ארצות הברית, שהיא כולה נימפומנית ומטומטמת ברמות קשות מנשוא ועדיין משמשת כנשיאת ארצות הברית בצורה הזוייה. הבא בתור הוא ג'ונה היל, שחקן שמשחק דמויות ילדותיות אינפנטיליות, אהבלים ומטומטמים אמיתיים. גם בסרט הזה הוא משחק אותו קאסט, בן של הנשיאה ועוזרה האישי, בן אדם עם רמת משכל נמוכה כל כך שהוא לא מסוגל להבדיל בין עיקר לטפל וכל הזמן מנסה להיות חברמן ומצחיק ועושה את הדברים הכי מגוחכים שניתנים לצפות מאדם בתפקידו לבצע.

 

בסופו של דבר אני נוטה לתת לסרט הזה ציון גבוה של 9-9.5, כי הסרט באמת היה לי חוויה מאוד טובה למרות סופו הפסימי בתו האחרון, ואולי זה רמז לנו, שזה הזמן להבין ללמוד ולשנות גישה בחיים שלנו כדי שהסוף הטרגי של הסרט לא יקרה לנו.