AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 11,906
- מעורבות
- 2,930
- נקודות
- 113
אני מתייחס רק להקלטות אקוסטיות, בעיקר של מוסיקה קלאסית רב כלית. אין לי מושג מה קורה בהקלטות לא קלאסיות. אני חושב שמתישהו בעבר כבר כתבתי את רוב/כל האמור, בפיזור בין כל מיני פוסטים ותגובות על נושאים אחרים.
ראשית, עניין הכיווניות: היכן כל כלי נמצא בבמת הסאונד, באיזו זווית שמאלה/ימינה, באיזה מרחק? אפילו איזה גובה?
כשמדובר על החיים האמיתיים אנחנו יכולים למקם קולות במרחב בעזרת שני סוגי "רמזים" (cues):
שנית: עניין הגוון והאימפקט: ככל המתקרבים לכלי/קול המבצע, כך הצליל נעשה עשיר יותר, מגוון יותר, עם יותר פרטים ועם יותר אימפאקט, אם כי אם מגזימים, האפקט עלול להיות הפוך.
מה היה נדרש כדי לשמר את מה שמאזין היה שומע?
אם היינו רוצים לשמר את מה שמאזין היה שומע אם הוא היה נמצא במקום הרגיל המיטבי להאזנה (למשל מקום טוב באמצע בשורה 7 באולם נתון), היה צורך להשתמש בשני מיקרופונים שהממברנות שלהם נמצאות במקום שבו היו נמצאות אוזני המאזין. עדיף גם שהממברנות הנ"ל ימצאו בתוך אוזניים של גוף דמוי-ראש (dummy head), כדי לדמות את המצב שראשו של המאזין קצת "מסתיר", כאמור. אבל, בכל מקרה, בדיוק שני מיקרופונים, לא פחות ולא יותר, במיקום האמור. כך המיקרופונים יקלטו בדיוק את ה-cues של הכיווניות, ואת הגוון הרגיל של הכלים כפי שהם נשמעים למאזין.
בנוסף, יש צורך לשמר גם את העוצמה האבסולוטית של הצליל. בלעדיה, לא ניתן יהיה לשחזר את העוצמה הזו בעת ההשמעה, וכידוע, רגישות האוזן לתדרים אינה קבועה, ואם מאזינים חלש מדי שומעים פחות נמוכים וגבוהים מאשר בווליום המדויק, ואם מאזינים חזק יותר, שומעים יותר נמוכים ויותר גבוהים. אז חייבת להיות דרך לקלוע לווליום הנכון בעת ההאזנה, אחרת לא שימרנו את הצליל המדויק כפי שהיה.
ומה קורה בהקלטות?
במשך ההיסטוריה היו כמה וכמה ניסיונות להקליט בצורה האמורה, למעט זה שלא ניסו לשמר את הווליום, אבל הקלטות כאלה מהוות אחוז קטן וזניח לחלוטין מכלל ההקלטות שאנחנו שומעים.
כבר משלב מוקדם, כשעדיין הקליטו במונו, מיקמו מיקרופון מעל הראש של המנצח, או טיפה קדימה או אחורה. כשעברו לסטריאו, התחילו בשניים או שלושה מיקרופונים במיקום דומה, כלומר לא באולם, כשהמרחק בין המיקרופונים אינו דומה בכלל למרחק בין האוזניים, ללא משהו ביניהם שיגרום ל"הסתרה". כבר במצב הזה, ה-cues של הכיווניות אינם מוקלטים באותה צורה כמו אצל מאזין, וגם המיקרופונים קרובים בהרבה לכלים מאשר המקום הרגיל של ההאזנה.
עם הזמן, הוסיפו יותר ויותר מיקרופונים, בקרבה גדולה יותר לקבוצות הכלים השונות. זה אומר גם שממש אין שום cues של כיווניות משום סוג שהוא, גם גווני הכלים הרבה יותר מלאים ועשירים מאשר במציאות, עם יותר אימפאקט ויותר פרטים בצליל של כל אחד, כולל רעשי לוואי כמו הקלידים של הכלים, הקשת האצבעות על צוואר כלי קשת ומגע הקשת במיתר, ציפורניים על קלידי הפסנתר, נשימות ונשיפות של המבצעים, כיסאות חורקים, העברת דפי תווים וכו' וכו', שאף אחד מאלה אינו שמיע ואינו קיים עבור מאזין רגיל במצב הרגיל. בנוסף לפרטים שנוספו לכל כלי, נוספים גם כלים וקווים שלא היו קיימים אחרת בעולם המאזין. פתאום במקום לשמוע רק מסה כוללת של אוסף כלים שמנגנים יחד, אפשר לשמוע בבירור מה עושה הקלרינט, שקודם הכינורות כיסו עליו, ומה עושה הבאסון, שקןדם הקרן כיסתה אותו לגמרי וכו', ואפשר לשמוע בבירור דברים שאפילו המנצח לא יכול לשמוע אותם, בטח לא באותה צלילות.
בנוסף, בהינתן שאקוסטיקה של אולם שונה עם ובלי קהל, להקליט כשהתזמורת על הבמה והאולם ריק עלול להישמע רע ומהדהד מדי, או יבש מדי, לפי המקרה, אז לפעמים מפרקים את כל מושבי הקהל באולם, והתזמורת מוקלטת כשהיא באולם ולא על הבמה, או בכלל באיזו כנסיה או אולם בלתי-ייעודי אחר. מי שמסתכל על צילומים של מיקומי המבצעים והמיקרופונים בעת הקלטות יכול לראות אינספור מצבים שבהם הסולנים, המקהלה, התזמורת ו/או המנצח ממוקמים בצורה שונה לחלוטין מהרגיל, מה שגורם להם להישמע אחרת לגמרי מהרגיל.
בנוסף, כיוון שמיקרופונים שממוקמים קרוב לכלים ממעטים לקלוט את התהודה באולם, בהרבה מקרים מוסיפים מיקרופונים לקלוט את התהודה האמורה, שגם היא יכולה להיות שונה מהרגיל.
יש לציין שכל מיקרופון קולט לא רק את הכלי/הזמר/הקבוצה אליה הוא מכוון, אלא גם את כל מה שקורה מסביב, כך שבעצם מתקבל שכל צליל נקלט בכמה מיקרופונים, בעוצמות שונות, בגוונים שונים, ובזמנים שונים (=הפרשי פאזה).
במקום שיהיו שתי "אוזניים" באולם במרחק של כמה סנטימטרים זו מזו, יש ארבעים ויותר "אוזניים" בחלל שמעל הנגנים ובקרבתם, במרחקים משתנים אחת מהשנייה.
ומה קורה עם כל זה?
בזמן ההכנות שלפני ההקלטה, מאזנים בין הפלטים של כל המיקרופונים השונים לפי המוניטורים בחדר הבקרה, ומקליטים כל קבוצת מיקרופונים בערוץ נפרד. בהתחלת ימי הסטריאו לשני ערוצים או שלושה, וככל שהתפתח עניין ה-multi-miking, כפי שזה נקרא, הקליטו קבוצות קטנות יותר לתוך יותר ערוצים נפרדים. כבר הכיוונון הזה יכול להיות שונה מהאיזון שהמנצח עמל להשיג, וממה ששומעים בנקודה ספציפית כלשהי במרחב, בין אם יכול להיות בה מאזין ובין אם לא.
בשלב העריכה והמיקס, הטכנאי ו/או המפיק ו/או העורך מערבבים את הכל לפי מספר הערוצים הרצוי בתוצאה -- שניים לסטריאו ויותר ל-multichannel. את מיקומו של כל כלי בבמה אפשר לקבוע ע"י העברתו למיקס בעוצמות שונות לערוצים השונים. למשל, ככל שיחוזק מה ששומעים מהכלי בערוץ הימני יחסית לשמאלי, כך הוא ישמע יותר ימינה בבמה. אין בין זה לבין ה-cues המקוריים של הכיווניות ולא כלום. הצוות האמור יכול כמובן לשנות את האיזון בין הכלים ללא קשר למה שהמצח ו/או שאר המבצעים התכוונו, להציל סולן שבפועל התזמורת כיסתה אותו ולעשות אותו גיבור גדול וחזק, להדגיש קולות פנימיים שבדרך כלל לא שומעים, להוסיף/לייצר תחושת אולם בעזרת מה שהוקלט במיקרופונים שהוקצו לנושא, ו/או בעזרת תוספת echo ו-reverb, וכו' וכו', כשהדמיון והיכולת של הצוות הזה הם הגבול, לא תמיד הטעם הטוב, ובהרבה מקרים ללא תלות מה היה באמת במציאות. יש עוד לציין שכשמגבירים פלט של מיקרופון אחד, מגבירים לא רק את הקבוצה שאליה כוון, אלא גם את שאר הצלילים שהוא הקליט, כולל הפרשי הפאזה והבדלי הגוונים.
כך שהקשר בין מה שמתקבל כתוצאה הסופית -- על המדיה של תקליט/דיסק/קובץ/סטרימינג, לא משנה -- לבין מה שמאזין היה שומע בהופעה רגילה הוא ברוב המקרים ממש קטן. מקבלים בן כלאיים שבו הכל מעוות, החל בגוון הבסיסי של הכלים, תוספת רעשים ותוספת פרטים מוזיקליים, איזון אחר בין הכלים ולפעמים אפילו בין הצלילים השונים של אותו כלי עצמו, מיקומים אחרים ומלאכותיים, אינפורמציית אולם מעוקמת או מפוברקת, וכו' וכו'. ההבדל בין האיזון של כל כלי וכלי בנפרד יכול להיות שונה ממה שמאזין היה שומע בהרבה dBs טובים, וכד', וכמעט תמיד הכל לא בווליום המקורי, כך שהאיזון הטונאלי אינו נכון.
זה התוצר שאנשי ה"קירבה למקור" מנסים לדבוק בו בצורה המדוייקת ביותר האפשרית, בלי לחשוב על זה שבכל רגע נתון, מה שעשו שם יכול להיות שינוי של 5dB+ עבור כלי אחד ו-7dB- עבור הכלי שיושב שתי שורות קדימה והצידה, וברגע הבא משהו אחר כזה עבור כלים אחרים, וכל זה בגוונים לא נכונים של הכלים -- אפשר לומר "מיופייפים", וכו' וכו'.
מילא אם המדיה הסופית הזו הייתה ממש דומה לקונצרט אמיתי, אני יכול להבין את הרצון להגיע למשהו דומה למקור, אם כי אני לא מוצא שום סיבה להיות מוגבלים על המקור אם באמצעות המדיה אפשר לקבל *יותר* מהמקור בכל מיני אספקטים, החל בגווני כלים משופרים וכלה בתוספת קולות פנימיים שאחרת לא שומעים. אבל המדיה הזו אינה מייצגת שום מציאות בשום נקודה במרחב ובזמן של הביצוע המקורי, אז למה להתעקש לדבוק בה? אני לא מוצא שום סיבה הגיונית לא להאזין לה בצורה שגורמת לה להישמע טוב יותר מבאחרות, ללא קשר למידת הדיוק. עם סיבות בלתי-הגיוניות אין לי ויכוח.
ראשית, עניין הכיווניות: היכן כל כלי נמצא בבמת הסאונד, באיזו זווית שמאלה/ימינה, באיזה מרחק? אפילו איזה גובה?
כשמדובר על החיים האמיתיים אנחנו יכולים למקם קולות במרחב בעזרת שני סוגי "רמזים" (cues):
- ההבדל בעוצמה בין סיגנלים דומים שמגיעים לשתי האוזניים: ברור שמה שנמצא ימינה יישמע חזק יותר באוזן הימנית מאשר השמאלית, במיוחד כשהראש קצת "מסתיר" את האוזן הרחוקה יותר
- ההבדל בפאזה בין סיגנלים דומים שמגיעים לשתי האוזניים: ברור שמה שנמצא ימינה יגיע לאוזן הימנית לפני השמאלית, במיוחד כשהראש "מסתיר"
שנית: עניין הגוון והאימפקט: ככל המתקרבים לכלי/קול המבצע, כך הצליל נעשה עשיר יותר, מגוון יותר, עם יותר פרטים ועם יותר אימפאקט, אם כי אם מגזימים, האפקט עלול להיות הפוך.
מה היה נדרש כדי לשמר את מה שמאזין היה שומע?
אם היינו רוצים לשמר את מה שמאזין היה שומע אם הוא היה נמצא במקום הרגיל המיטבי להאזנה (למשל מקום טוב באמצע בשורה 7 באולם נתון), היה צורך להשתמש בשני מיקרופונים שהממברנות שלהם נמצאות במקום שבו היו נמצאות אוזני המאזין. עדיף גם שהממברנות הנ"ל ימצאו בתוך אוזניים של גוף דמוי-ראש (dummy head), כדי לדמות את המצב שראשו של המאזין קצת "מסתיר", כאמור. אבל, בכל מקרה, בדיוק שני מיקרופונים, לא פחות ולא יותר, במיקום האמור. כך המיקרופונים יקלטו בדיוק את ה-cues של הכיווניות, ואת הגוון הרגיל של הכלים כפי שהם נשמעים למאזין.
בנוסף, יש צורך לשמר גם את העוצמה האבסולוטית של הצליל. בלעדיה, לא ניתן יהיה לשחזר את העוצמה הזו בעת ההשמעה, וכידוע, רגישות האוזן לתדרים אינה קבועה, ואם מאזינים חלש מדי שומעים פחות נמוכים וגבוהים מאשר בווליום המדויק, ואם מאזינים חזק יותר, שומעים יותר נמוכים ויותר גבוהים. אז חייבת להיות דרך לקלוע לווליום הנכון בעת ההאזנה, אחרת לא שימרנו את הצליל המדויק כפי שהיה.
ומה קורה בהקלטות?
במשך ההיסטוריה היו כמה וכמה ניסיונות להקליט בצורה האמורה, למעט זה שלא ניסו לשמר את הווליום, אבל הקלטות כאלה מהוות אחוז קטן וזניח לחלוטין מכלל ההקלטות שאנחנו שומעים.
כבר משלב מוקדם, כשעדיין הקליטו במונו, מיקמו מיקרופון מעל הראש של המנצח, או טיפה קדימה או אחורה. כשעברו לסטריאו, התחילו בשניים או שלושה מיקרופונים במיקום דומה, כלומר לא באולם, כשהמרחק בין המיקרופונים אינו דומה בכלל למרחק בין האוזניים, ללא משהו ביניהם שיגרום ל"הסתרה". כבר במצב הזה, ה-cues של הכיווניות אינם מוקלטים באותה צורה כמו אצל מאזין, וגם המיקרופונים קרובים בהרבה לכלים מאשר המקום הרגיל של ההאזנה.
עם הזמן, הוסיפו יותר ויותר מיקרופונים, בקרבה גדולה יותר לקבוצות הכלים השונות. זה אומר גם שממש אין שום cues של כיווניות משום סוג שהוא, גם גווני הכלים הרבה יותר מלאים ועשירים מאשר במציאות, עם יותר אימפאקט ויותר פרטים בצליל של כל אחד, כולל רעשי לוואי כמו הקלידים של הכלים, הקשת האצבעות על צוואר כלי קשת ומגע הקשת במיתר, ציפורניים על קלידי הפסנתר, נשימות ונשיפות של המבצעים, כיסאות חורקים, העברת דפי תווים וכו' וכו', שאף אחד מאלה אינו שמיע ואינו קיים עבור מאזין רגיל במצב הרגיל. בנוסף לפרטים שנוספו לכל כלי, נוספים גם כלים וקווים שלא היו קיימים אחרת בעולם המאזין. פתאום במקום לשמוע רק מסה כוללת של אוסף כלים שמנגנים יחד, אפשר לשמוע בבירור מה עושה הקלרינט, שקודם הכינורות כיסו עליו, ומה עושה הבאסון, שקןדם הקרן כיסתה אותו לגמרי וכו', ואפשר לשמוע בבירור דברים שאפילו המנצח לא יכול לשמוע אותם, בטח לא באותה צלילות.
בנוסף, בהינתן שאקוסטיקה של אולם שונה עם ובלי קהל, להקליט כשהתזמורת על הבמה והאולם ריק עלול להישמע רע ומהדהד מדי, או יבש מדי, לפי המקרה, אז לפעמים מפרקים את כל מושבי הקהל באולם, והתזמורת מוקלטת כשהיא באולם ולא על הבמה, או בכלל באיזו כנסיה או אולם בלתי-ייעודי אחר. מי שמסתכל על צילומים של מיקומי המבצעים והמיקרופונים בעת הקלטות יכול לראות אינספור מצבים שבהם הסולנים, המקהלה, התזמורת ו/או המנצח ממוקמים בצורה שונה לחלוטין מהרגיל, מה שגורם להם להישמע אחרת לגמרי מהרגיל.
בנוסף, כיוון שמיקרופונים שממוקמים קרוב לכלים ממעטים לקלוט את התהודה באולם, בהרבה מקרים מוסיפים מיקרופונים לקלוט את התהודה האמורה, שגם היא יכולה להיות שונה מהרגיל.
יש לציין שכל מיקרופון קולט לא רק את הכלי/הזמר/הקבוצה אליה הוא מכוון, אלא גם את כל מה שקורה מסביב, כך שבעצם מתקבל שכל צליל נקלט בכמה מיקרופונים, בעוצמות שונות, בגוונים שונים, ובזמנים שונים (=הפרשי פאזה).
במקום שיהיו שתי "אוזניים" באולם במרחק של כמה סנטימטרים זו מזו, יש ארבעים ויותר "אוזניים" בחלל שמעל הנגנים ובקרבתם, במרחקים משתנים אחת מהשנייה.
ומה קורה עם כל זה?
בזמן ההכנות שלפני ההקלטה, מאזנים בין הפלטים של כל המיקרופונים השונים לפי המוניטורים בחדר הבקרה, ומקליטים כל קבוצת מיקרופונים בערוץ נפרד. בהתחלת ימי הסטריאו לשני ערוצים או שלושה, וככל שהתפתח עניין ה-multi-miking, כפי שזה נקרא, הקליטו קבוצות קטנות יותר לתוך יותר ערוצים נפרדים. כבר הכיוונון הזה יכול להיות שונה מהאיזון שהמנצח עמל להשיג, וממה ששומעים בנקודה ספציפית כלשהי במרחב, בין אם יכול להיות בה מאזין ובין אם לא.
בשלב העריכה והמיקס, הטכנאי ו/או המפיק ו/או העורך מערבבים את הכל לפי מספר הערוצים הרצוי בתוצאה -- שניים לסטריאו ויותר ל-multichannel. את מיקומו של כל כלי בבמה אפשר לקבוע ע"י העברתו למיקס בעוצמות שונות לערוצים השונים. למשל, ככל שיחוזק מה ששומעים מהכלי בערוץ הימני יחסית לשמאלי, כך הוא ישמע יותר ימינה בבמה. אין בין זה לבין ה-cues המקוריים של הכיווניות ולא כלום. הצוות האמור יכול כמובן לשנות את האיזון בין הכלים ללא קשר למה שהמצח ו/או שאר המבצעים התכוונו, להציל סולן שבפועל התזמורת כיסתה אותו ולעשות אותו גיבור גדול וחזק, להדגיש קולות פנימיים שבדרך כלל לא שומעים, להוסיף/לייצר תחושת אולם בעזרת מה שהוקלט במיקרופונים שהוקצו לנושא, ו/או בעזרת תוספת echo ו-reverb, וכו' וכו', כשהדמיון והיכולת של הצוות הזה הם הגבול, לא תמיד הטעם הטוב, ובהרבה מקרים ללא תלות מה היה באמת במציאות. יש עוד לציין שכשמגבירים פלט של מיקרופון אחד, מגבירים לא רק את הקבוצה שאליה כוון, אלא גם את שאר הצלילים שהוא הקליט, כולל הפרשי הפאזה והבדלי הגוונים.
כך שהקשר בין מה שמתקבל כתוצאה הסופית -- על המדיה של תקליט/דיסק/קובץ/סטרימינג, לא משנה -- לבין מה שמאזין היה שומע בהופעה רגילה הוא ברוב המקרים ממש קטן. מקבלים בן כלאיים שבו הכל מעוות, החל בגוון הבסיסי של הכלים, תוספת רעשים ותוספת פרטים מוזיקליים, איזון אחר בין הכלים ולפעמים אפילו בין הצלילים השונים של אותו כלי עצמו, מיקומים אחרים ומלאכותיים, אינפורמציית אולם מעוקמת או מפוברקת, וכו' וכו'. ההבדל בין האיזון של כל כלי וכלי בנפרד יכול להיות שונה ממה שמאזין היה שומע בהרבה dBs טובים, וכד', וכמעט תמיד הכל לא בווליום המקורי, כך שהאיזון הטונאלי אינו נכון.
זה התוצר שאנשי ה"קירבה למקור" מנסים לדבוק בו בצורה המדוייקת ביותר האפשרית, בלי לחשוב על זה שבכל רגע נתון, מה שעשו שם יכול להיות שינוי של 5dB+ עבור כלי אחד ו-7dB- עבור הכלי שיושב שתי שורות קדימה והצידה, וברגע הבא משהו אחר כזה עבור כלים אחרים, וכל זה בגוונים לא נכונים של הכלים -- אפשר לומר "מיופייפים", וכו' וכו'.
מילא אם המדיה הסופית הזו הייתה ממש דומה לקונצרט אמיתי, אני יכול להבין את הרצון להגיע למשהו דומה למקור, אם כי אני לא מוצא שום סיבה להיות מוגבלים על המקור אם באמצעות המדיה אפשר לקבל *יותר* מהמקור בכל מיני אספקטים, החל בגווני כלים משופרים וכלה בתוספת קולות פנימיים שאחרת לא שומעים. אבל המדיה הזו אינה מייצגת שום מציאות בשום נקודה במרחב ובזמן של הביצוע המקורי, אז למה להתעקש לדבוק בה? אני לא מוצא שום סיבה הגיונית לא להאזין לה בצורה שגורמת לה להישמע טוב יותר מבאחרות, ללא קשר למידת הדיוק. עם סיבות בלתי-הגיוניות אין לי ויכוח.
