החודש, לפני 130 שנה, חשף קלמנט אדר את התיאטרופון – שירות שאפשר לחובבי אופרה ותיאטרון להאזין להופעות בסטריאו דרך קווי טלפון. כיצד פעל המערך הרב ערוצי הראשון, איך הגיבו המאזינים ומה הקשר שלו לאייטיונס?
ישנן המצאות שהפכו לחלק כל כך טבעי מהחיים שלנו, שקצת מוזר לחשוב על העולם שקדם להן. בשביל הילדים שלנו, האיטנרנט והסמארטפון יהיו כאלה. עבורנו, מוזר לחשוב על עולם בלי מכונית או שלט רחוק. אספר לכם היום על אחת ההמצאות הכי טבעיות, שחגגה החודש 130 שנה – השידור הסטריאופוני.
הציצו רגע שוב בכותרת המאמר. קצת מוזר להגיד שמישהו "המציא את הסטריאו", לא? האזנה סטריאופונית היא פיצ'ר מובנה באוזן שלנו: המוח יודע לפענח שלל צלילים שמגיעים מכיוונים שונים וליצור לנו מטריצת צלילים.כששלושה אנשים צועקים מאחוריכם, תדעו באותו רגע מי בדיוק מאחוריכם, מי משמאל ומי מימין. הבעיה היא כשהצליל לא נשמע, אלא משודר.
דמיינו לכם עולם בו לא ניתן להאזין למוזיקה איכותית מרחוק. בו פסגת הטכנולוגיה היא היכולת לדבר עם מישהו שנמצא בצידה השני של העיר, דרך פריצת הדרך האחרונה – הטלפון.
הסיפור של שידור הסטריאו החל במאה ה-19, עידן של המצאות רבות (למשל, המצלמה והקולנוע, הטלפון והרדיו, הנורה החשמלית והשוקולד). עד לאותה תקופה, היה השידור הסטריאופוני בגדר תיאורה: חוקרים סברו שניתן להעביר חוויית צליל מלאה באמצעות הקלטה ממספר מוקדים. אז סברו; אדם אחד קם ועשה משהו בעניין – ושמו היה קלמנט אדר.
קלמנט אדר, איש העטלף הצרפתי
אדר היה מהנדס וממציא, אחד הגדולים בהיסטוריה האנושית. הוא היה האדם הראשון שהמריא לאוויר בכלי טיס ממונע. כן, 13 שנה לפני שטס ה-Flyer 1, המטוס של האחים רייט. מטוסו דמוי העטלף טס בגובה של קצת יותר מעשרים סנטימטר מעל לקרקע ולכן זכה למקום פחות מלכותי בהיכל התהילה של התעופה. הוא המציא מספר רב של כלי טיס, מדחפים, מנוע V8 ייחודי ואף היה הראשון שחזה את פיתוח נושאת המטוסים.
את כל אלו הוא המציא בשם מין תכונה חמקמקה שיש לממציאים דגולים: הרצון לכבוש פסגות חדשות ומאיימות, להיות הראשון שהצליח לחדש, זה שהצעיד את האנושות קדימה. ולצידה – השאיפה להתפרסם ולהתעשר. אבל לפני שכבש את השמים, פיתח אדר את ההמצאה הכי מוכרת ונגישה שלו. אותה הוא המציא משום שאהב מוזיקה והיא זו שקנתה לו תהילת עולם (ותקציב, שאפשר לו להתמקד בפיתוחי האווירונאוטיקה שלו).
בנובמבר 1881 עלתה הופעה בבית האופרה הצרפתי. ויקטור הוגו, הסופר והמחזאי המפורסם, האזין להופעה ואף הזכיר אותה בכתביו בתור הופעה יוצאת דופן באיכותה. מה פה החידוש? הוגו ישב בביתו, מספר קילומטרים מההיכל. הוא השתמש בתיאטרופון (TheateroPhone), המצאה של אדר שמעבירה אודיו דו ערוצי מסונכרן; באותו יום זכה העולם להכיר את שידור הסטריאו.
TheateorPhone: אודיוזאורוס רקס
כדי להבין את המצאת הסטריאו, עלינו להכיר את העולם בו נולד. הטלפון היה שלב טרי באבולוציית טכנולוגיית המידע; היכולת להעביר צלילים ממקום למקום על גבי אותות אלקטרוניים הציתה את דימיון הציבור ועל כן הוותה פתח לשלל חידושים והמצאות. אולם הטלפון נועד להעביר צליל ממקור בודד אל מקור בודד אחר – אדם שמדבר עם חברו. לכן, לא היה צורך ביותר מערוץ אחד לתעבורת האות.
באותם ימים, ידע הציבור שחווית הצליל שמעניקים התזמורת, האופרה והתיאטרון הן עשירות ומיוחדות במינן. אולם כדי ליהנות מהם, היה עליו להזמין כרטיסים ולשלם עליהם, להתלבש יפה ולהגיע להיכל הרלוונטי. שידור של הצגה או קונצרט בטלפון נשמע כמו ערב רב של קולות בגבהים וגוונים שונים. תוסיפו לכך את מחיאות הכפיים של הקהל, קול צחוקו, את ההדים שמוחזרים מקירות ההיכל ומה קיבלתם? סלט ווקאלי. לא משהו שהייתם מוכנים לבזבז עליו זמן או כסף.
אדר הבין זאת ולכן בחר לעצב מערך שכלל 80 משדרי טלפון שיוכל להתייחס לצלילים מכיוונים שונים. המיקרופונים של התיאטרופון מוקמו בקדמת הבמה, במרחק שקרוב לזה של השורות הראשונות. כל מיקרופון קלט חלק אחר מנפח הבמה והעביר את שקלט דרך ערוץ שמע בודד. בצידה השני של המערכת ישבו המאזינים והרכיבו שתי אוזניות – כל אחת מעבירה את הצליל הנקלט ממיקרופון במה אחד.
לכם ולי זה נשמע טריוויאלי; הרי ברור שמספר כיווני הקלטה יתנו צליל עשיר ומוחשי יותר. כדי להבין איך חשו מאזיני שידור התיאטרופון הראשון, היזכרו בפעם הראשונה בה ראיתם את Avatar בקולנוע: פשוט עף להם המוח. השירות נחשף בעשירי לנובמבר, 1881 במסגרת היריד העולמי Expo בפריז. נשיא צרפת ז'יל גרווי נכח בטקס החשיפה ונשא נאום ששיבח את הרוח החדשנית של אדר. המערכת של אדר מוקמה בבית האופרה של פריז וחוברה לתחנת ממסר, ממנה הועבר הצליל למספר חדרים בתערוכת אקספו, שני קילומטר משם.
הסבא של אייטיונס
תשע שנים לאחר היריד העולמי בפריז קמה Compagnie du Theatrophone, חברת התיאטרופון. החברה מיקמה עמדות האזנה בבתי מלון, מרכזי כנסים, בתי קפה ובמרכזים עירוניים שונים, דרכם יכל הציבור להאזין לקונצרטים, הצגות ואופרות. התשלום היה באסימונים ייעודיים שעלו 50 סנט וסיפקו חמש דקות של האזנה. בעלי אמצעים יכלו אף לקנות עמדת האזנה לשימוש מהבית. במובן מסוים, התיאטרופון היה שירות המוזיקה "המקוון" הראשון בהיסטוריה, סבא-רבא של אייטיונס.
אדר נהנה מפירות המצאתו, אבל לא היה היחיד: ב-1884, נאלץ מלך פורטוגל, לואי הראשון, לבטל הזמנה לאופרה. חברת אדיסון-גונר-בל ניצלה את ההזדמנות והתקינה להוד מעלתו תיאטרופון מלכותי. תוך שנה מלאו עמדות ההאזנה שלה את ליסבון, הבירה. גם בבלגיה, שבדיה ואנגליה קמו חברות שניצלו את הטכנולוגיה החדשה. העליה בביקוש והחיפוש אחר מקורות הכנסה נוספים הובילו להוזלת השירות ושיפורו. המיקרופונים עצמם הלכו ונעשו רגישים יותר, מה שאיפשר התקנה של פחות מהם וחיסכון בעלויות. שירותי תיאטרופון למיניהם פעלו באירופה עד תחילת שנות השלושים של המאה ה-20. חמישה עשורים לאחר המצאת התיאטרופון, רשמה חברת EMI פטנט על הקלטות סטריאופוניות. אלן בלומין היה זה שפיתח את טכנולוגיית ההקלטה המודרנית הראשונה.עשרים וחמש שנים מאוחר יותר הפכה ההקלטה הסטריאופונית לסטנדרט בתעשיית המוזיקה. והשאר, איך אומרים - היסטוריה.
קלמנט אדר לא זכה לגדולה אמיתית בחייו. משרד הביטחון הצרפתי העביר לו תקציבים לפיתוח כלי טיס חדשים, אולם אלו לא הושלמו וחלקם התרסקו בטיסות הניסוי. אדר לא יכל לחשוף אותם בשל סיווג סודי ביותר שהטיל עליהם המודיעין הצרפתי. לבסוף נאלץ למכור את כל רכושו כדי להחזיר חובות ומת בגיל 84, ב-1925. אם תשאלו אותי, זה ממש לא משנה שלג'מבו שלוקח אותנו לחו"ל אין כנפיים דמויות עטלף; גלגולי ההישג הגדול ביותר שלו נמצאים בכל סלון ומחוברים לכל נגן מוזיקה בעולם.
